🌿 הבוסתן של קיקי

אגוז האינקה Plukenetia volubilis

אגוז האינקה, המוכר גם כסאצ׳ה אינצ׳י, הוא מטפס רב־שנתי מדרום אמריקה הטרופית, המגודל בעיקר בשל זרעיו העשירים בשמן. הוא שייך למשפחת החלבלוביים, והחלק המכונה ״אגוז״ נמצא בתוך פרי יבש דמוי כוכב. הפרי ירוק בצעירותו, ובהבשלה הוא משחים ומתייבש סביב הזרעים.

מן הזרעים מפיקים שמן למאכל, והם משמשים גם להכנת חטיפים לאחר עיבוד וקלייה מתאימים. זהו גידול זרעים ושמן, ולכן איסוף הפרי נעשה בשלב היבש, ולא כשהוא רך ועסיסי כמו רוב פירות הבוסתן. אין לאכול את הזרעים הגולמיים ישירות מן הצמח.

הגבעולים נכרכים סביב תמיכה ויכולים לטפס לגובה של כ־3–5 מטרים ואף יותר. בגידול יש להקצות להם רשת או הדליה ומקום להתפשטות. הוא מתאים לתנאים חמים ולזמינות מים סדירה; תקופות ממושכות של יובש או קור מעכבות את צמיחתו.

אגוז מלבר Pachira aquatica

אגוז מלבר הוא עץ טרופי שמוצאו ממקסיקו ועד דרום אמריקה. שמו המדעי הוא Pachira aquatica, והוא מוכר גם כצמח נוי בעל גזע מעובה ועלים דמויי כף יד. בטבע זהו עץ גדול שיכול להגיע לכ־23 מטרים, גם אם בצורתו המגודלת כצמח בית הוא נראה קטן בהרבה.

כל עלה מחולק למספר עלעלים מאורכים הפרושים סביב נקודה משותפת. הפרחים גדולים וריחניים: במרכזם בולטים אבקנים ארוכים, שחלקם אדמדמים בקצותיהם. אחריהם מתפתח פרי גדול בעל מעטפת עבה ומעוצה, שנפתח בהבשלה לחלקים וחושף זרעים גדולים. הזרעים הם שנתנו לצמח את כינויו האגוזי.

מראה העלווה והפריחה הוא חלק מרכזי בגידולו לנוי. הוא מתאים לאקלים טרופי, גדל בשמש או בחצי צל וזקוק לאספקת מים טובה. בגינה צריך להשאיר מרחב להתפתחותו כעץ גדול.

אוזן הפיל Xanthosoma violaceum

אוזן הפיל הסגולה היא צמח עשבוני טרופי שמוצאו במרכז אמריקה, ומוכר בשם המדעי Xanthosoma violaceum. היא מגודלת הן בשל העלווה הגדולה והן כגידול של איברי אגירה תת־קרקעיים. עוקצי העלים סגולים כהים, והעלים עצמם ירוקים־כחלחלים, גדולים ומחודדים כראש חץ.

בצורות מגודלות עוקצי העלים יכולים להגיע לכ־1.8 מטרים, ועליהם עלים שאורכם מתקרב ל־90 ס״מ. כך מתקבל גוש עלווה רחב ובולט. מתחת לקרקע מתפתח גבעול אגירה מעובה, וסביבו נוצרים איברי אגירה קטנים נוספים שמהם אפשר גם להרבות את הצמח.

החלקים התת־קרקעיים משמשים למזון לאחר הכנה ובישול יסודיים; אין לאכול אותם גולמיים. בגינה עיקר הנוכחות של הצמח הוא בעלווה, והוא זקוק למקום חם ולח שבו יש לעלים מרחב להיפרש. יש להבחין בינו לבין אלוקסיות וטארו אחרים, שגם הם נמכרים בשם הכללי ״אוזן הפיל״.

אוכמניות Vaccinium spp.

אוכמניות הן פירותיהם של שיחים מן הסוג Vaccinium. האוכמניות התרבותיות הנפוצות בגינות כוללות מינים שמוצאם בצפון אמריקה והכלאות ביניהם, ויש בהן זנים בעלי ממדים ודרישות אקלים שונים. רבים מזני הגינה מגיעים לגובה של כחצי מטר עד שני מטרים, כך שלבחירת הזן יש משמעות גם מבחינת המקום הדרוש לו.

הפרחים קטנים ודמויי פעמון, ולאחריהם מתפתחים פירות שמשנים את צבעם בהדרגה לכחול. הפירות אינם מבשילים כולם יחד, ולכן הקטיף נעשה בכמה סבבים. זנים שונים נבדלים בגודל הפרי ובמתיקותו, וחלקם מתאימים לאכילה טרייה וגם להקפאה. אף שיש זנים שמניבים לבדם, גידול כמה זנים הפורחים במקביל יכול לשפר את היבול.

התנאי המרכזי בגידול הוא קרקע או מצע חומציים, עם ניקוז טוב ולחות סדירה. קרקע גירנית רגילה אינה מתאימה לכך בלי התאמה, ולכן גידול במצע ייעודי עשוי להיות פתרון. לגידול מוצלח בוחרים זן המתאים לאקלים, מקום מואר ומוגן ומשטר השקיה עקבי.

אוסנה ‘נבאחו’ Rubus ‘Navaho’

אוסנה ‘נבאחו’ היא זן של אוסנה שחורת־פרי שפותח באוניברסיטת ארקנסו בארצות הברית. היא שייכת למשפחת הוורדיים, ומצטיינת בקנים זקופים וחסרי קוצים. השיח מגיע בדרך כלל לגובה ולרוחב של כ־1.5–2.5 מטרים, בהתאם לתנאים ולאופן הגיזום, ולכן נדרש לו מרחב גם כשהקנים אינם משתרעים על הקרקע.

הפרחים לבנים עד ורדרדים, והפירות מבשילים לשחור. הם קטנים עד בינוניים, מוצקים ומתוקים, ומתאימים במיוחד לאכילה טרייה. היעדר הקוצים מקל על הגישה לקנים ועל קטיף הפירות.

הזן נושא פרי על קנים שעברו חורף, ולא על כל צימוח צעיר שמופיע באותה שנה. הוא מתאים לקרקע לחה ומנוקזת ולמקום מואר. הוא זקוק למנת קור חורפית מספקת: בחורפים החמים של מרכז פלורידה הוא עלול להתעורר באופן חלש ולהניב מעט.

אורנג' ברי Glycosmis pentaphylla

אורנג׳ ברי הוא שיח ירוק־עד או עץ קטן ממשפחת הפיגמיים, משפחתם של ההדרים, שמוצאו בדרום ובדרום־מזרח אסיה. שמו המדעי הוא Glycosmis pentaphylla, והוא יכול להגיע לגובה של כחמישה מטרים. העלים מורכבים מעלעלים מאורכים, והפרחים הזעירים לבנים עד צהבהבים ומופיעים בקצות הענפים או בחיבורי העלים.

הפרי קטן ועגלגל, בקוטר של כסנטימטר, ובהבשלה הוא מקבל גוונים ורודים עד אדמדמים. הציפה עסיסית ומתוקה, והארומה המבושמת והמתובלת שלה מזכירה ג׳ין. הפרי נאכל טרי, וחוויית האכילה היא של גרגר קטן וריחני, בלי החלוקה לפלחים המוכרת מתפוזים.

בגידול הוא מתאים לשמש או לחצי צל ולקרקע פורייה שעשירה בחומר אורגני. הקרקע צריכה לשמור לחות, אך גם לאפשר למים להתנקז. זהו צמח של אזורים טרופיים, והעלווה הנשארת לאורך השנה והפירות הקטנים מעניקים לו גם שימוש כשיח נוי.

אילמה סגולה Annona macroprophyllata

אילמה סגולה היא טיפוס כהה של אילמה, עץ פרי ממשפחת האנוניים שמוצאו בדרום מקסיקו ובמרכז אמריקה. שמו המדעי המקובל הוא Annona macroprophyllata, והוא מוכר גם בשם Annona diversifolia. העץ יכול להגיע לגובה של כשמונה מטרים, ולעיתים מסתעף כבר סמוך לקרקע למספר גזעים עיקריים.

פירות האילמה מעוגלים, ביציים או דמויי לב, ופניהם מחולקים ליחידות בולטות. קיימים טיפוסים ירוקים וטיפוסים שגוני קליפתם ורודים עד סגולים; באחרונים יכולה גם הציפה לקבל גוון ורוד. היא רכה וארומטית, ובטיפוסים הכהים מתלווה למתיקות לעיתים חמיצות מודגשת יותר. אוכלים את הציפה הטרייה של הפרי הבשל ומפרידים ממנה את הזרעים הרבים.

זהו פרי המזוהה עם אזורים חמים במרכז אמריקה, ובהם הוא מגודל גם בחצרות ובמטעים קטנים. העץ עשוי להיות זקוף או בעל צמרת מתפשטת, ולכן צריך להשאיר מרחב לענפיו. שתילים צעירים נהנים מהצללה חלקית בתחילת התפתחותם.

אימבה Garcinia livingstonei

אימבה היא עץ פרי אפריקאי ממשפחת הגרסיניים, קרובה של המנגוסטין. היא נפוצה בחלקים הטרופיים של אפריקה, לרבות בתי גידול יבשים יחסית. גודלה משתנה מאוד: יש צורות שיחיות בגובה של כ־1–3 מטרים, ואילו צורות עץ מגיעות בדרך כלל לכ־6–12 מטרים ואף יותר.

הפירות קטנים, צהובים עד כתומים, ובתוכם שכבה דקה של ציפה עסיסית סביב הזרע. הטעם משלב מתיקות וחמיצות, והפרי משמש לאכילה טרייה ולמשקאות.

הצמח גדל לאט ויכול להסתגל לשמש וגם לחצי צל. בניגוד לגרסיניות המזוהות רק עם יער גשם לח, הוא גדל גם באזורים טרופיים חמים ויבשים יותר.

אמברלה ננסית Spondias dulcis 'Dwarf'

אמברלה ננסית היא צורה קומפקטית של עץ פרי טרופי שמוצאו באזור האינדו־פסיפי, והובא מטהיטי גם לאיים הקריביים. היא קרובה למנגו ולקשיו ומשתייכת למשפחת האלתיים. בעוד האמברלה הרגילה גדלה לעץ גדול, הצורה הננסית מגיעה בדרך כלל לגובה של כ־1.5–3 מטרים ומתחילה לשאת פרי בגיל צעיר יותר.

פירותיה סגלגלים ותלויים בקבוצות על הענפים. בהבשלה הקליפה והציפה מצהיבות; כשהפרי עדיין מוצק, הציפה פריכה, עסיסית וחמצמצה, עם ארומה המזכירה אננס. במרכזו גלעין מעוצה וסיבי. אפשר לאכול את הפרי טרי, ולהשתמש בו גם למיץ, ריבה, צ׳אטני וכבישה; אופי השימוש משתנה לפי דרגת הבשלות.

לגידול טוב דרושים שמש מלאה וקרקע מנוקזת. הצורה הננסית עשויה לחנוט יותר פירות מכפי שהצמח הצעיר מסוגל לשאת, ולכן דילול יכול לסייע לשמור על צמיחתו.

אנונה אדומה Annona × atemoya 'Red'

אנונה אדומה היא אטמויה בעלת קליפה אדומה — הכלאה בין צ׳רימויה לאנונת קשקשים, שני מינים אמריקאיים. הכלאות אטמויה יזומות פותחו בפלורידה בראשית המאה העשרים. היא משתייכת למשפחת האנוניים. העצים יכולים להגיע לגובה של כ־2–8 מטרים, בהתאם לצמח ולתנאי הגידול; גיזום מאפשר לשמור על צמרת נגישה יותר.

סימן ההיכר של הפרי הוא הקליפה האדומה, שמתחתיה ציפה לבנה עד קרמית ובה זרעים כהים. הציפה הבשלה מתוקה ורכה, ונאכלת טרייה לאחר הפרדת הזרעים. אפשר להשתמש בה גם למשקאות ולגלידות. כמות הזרעים ואיכות הפרי משתנות בין צמחים, ולכן יש חשיבות למקור חומר הריבוי.

העץ זקוק לשמש מלאה, לקרקע מנוקזת ולהשקיה סדירה בעונת הצמיחה והתפתחות הפרי. הפרחים עוברים תחילה שלב נקבי ובהמשך שלב זכרי; כשאין חפיפה מתאימה או פעילות מספקת של מאביקים, החנטה עלולה להיות חלשה. בחירת צמח מריבוי וגטטיבי מאפשרת לשמר תכונות מוכרות של עץ האם.

אנונה ארטיקום Duguetia marcgraviana

אנונה ארטיקום היא עץ פרי דרום־אמריקאי ממשפחת האנוניים, ששמו המדעי Duguetia marcgraviana. הוא גדל בברזיל ובבוליביה, ביערות ובאזורי המעבר שבינם לבין הסוואנה. גודלו משתנה מאוד בין בתי גידול: הוא מגיע לגובה של כ־3–25 מטרים, ולעיתים מופיע גם במבנה שיחי.

לעלים מרקם גלדני, חלקם העליון ירוק ומבריק יותר, וצדם התחתון בהיר. הפרי מורכב מיחידות רבות הצמודות זו לזו, היוצרות על פניו דגם צפוף של מצולעים ובליטות קצרות. בבוליביה אוכלים את ציפת הפרי הבשל כשהיא טרייה ומתוקה. זהו פרי מקומי, הנאסף גם מעצים בחצרות.

לעץ יש שימוש גם בהצללה ובנטיעות נוי באזור מוצאו. כדי לאפשר לו להתפתח לעץ צל, יש להקצות לו שטח פתוח לצמרת.

אנונה גפנר Annona × atemoya 'Gefner'

אנונה ‘גפנר’ היא זן אטמויה שנבחר בישראל, ממשפחת האנוניים. האטמויה נוצרה מהכלאה בין צ׳רימויה לאנונת קשקשים, ופירותיה משלבים ציפה מתוקה עם מרקם קרמי. ‘גפנר’ נעשתה מוכרת גם מחוץ לישראל, ובתנאי פלורידה בלטה ביכולתה לתת פרי באיכות טובה בלי צורך קבוע בהאבקה ידנית.

הפרי ירוק, מעוגל עד דמוי לב, ועל פניו בליטות שצורתן משתנה בין הפירות. בתוכו ציפה לבנה ובה זרעים חומים־כהים ומבריקים. אוכלים את הציפה כשהפרי בשל ורך, ומפרידים ממנה את הזרעים. הפרחים ירקרקים ובשרניים, ומופיעים על הענפים ביחידות או בקבוצות קטנות.

אטמויה שאינה נגזמת עשויה להגיע לכ־10 מטרים בגובה וברוחב; בגידול גפנר בגינה נהוג להיעזר בגיזום לשמירת צמרת נמוכה, ובפלורידה מומלץ בדרך כלל גובה של כ־2.5–3.5 מטרים. שמש, ניקוז טוב ולחות קרקע סדירה בזמן הפריחה והתפתחות הפרי חשובים להנבה.

אנונה סן פבלו Annona reticulata 'San Pablo'

אנונה ‘סן פבלו’ היא זן של לב־שור, Annona reticulata, שמקורו בבליז שבמרכז אמריקה. הוא נמנה עם טיפוסי הפרי האדומים שנאספו באזור והופצו לגידול בפלורידה. לב־שור גדל לעץ בעל צמרת מתפשטת ויכול להגיע לגובה של עד כ־10 מטרים.

הפירות גדולים, מעוגלים עד מאורכים, וקליפתם מקבלת גוונים אדומים. על פניה ניכרת חלוקה רשתית עדינה יחסית, ובתוכה ציפה רכה ומתוקה ובה זרעים כהים רבים. מרקם הציפה חלק יחסית לטיפוסי לב־שור גרגריים יותר, וטעמה משלב מתיקות וחמיצות קלה.

אוכלים את הציפה הבשלה טרייה, לאחר הפרדת הזרעים. לשמירת נגישות הפרי אפשר לעצב את הצמרת בגיזום, במקום להניח לעץ להגיע למלוא גובהו. הרכבה מחומר מזוהה של ‘סן פבלו’ משמרת את הזן; צמח שגדל מזרע של פרי כזה עשוי להיות שונה מעץ האם.

אנונה צ׳רי שוגר אפל Duguetia phaeoclados

צ׳רי שוגר אפל הוא שיח הפרי Duguetia phaeoclados, ממשפחת האנוניים שמוצאו בדרום אמריקה, ובה בוליביה ומרכז־מערב ברזיל. הוא גדל בסוואנות ובחורשות, וצומח כשיח בגובה של כ־0.2–2 מטרים ולעיתים כעץ קטן. צמיחתו איטית, ועליו רחבים בגוני ירוק עד ירוק־אפרפר.

הפרי קטן, באורך של כארבעה עד חמישה וחצי סנטימטרים. פניו בנויים מלוחות מצולעים בולטים, והקליפה משנה את צבעה מירוק לוורוד ולאדום עמוק עם ההבשלה. הציפה מתוקה ובעלת ריח עדין, ונאכלת טרייה. בצ׳יקיטניה שבבוליביה אוספים את הפרי ומוכרים אותו בשווקים מקומיים.

הפרחים בהירים, מירקרק ועד צהבהב, ומופיעים בין העלים או סמוך לקצות הענפים. הריבוי נעשה מזרעים, והנביטה עשויה להימשך כמה חודשים. קצב הצמיחה האיטי מחייב סבלנות גם לאחר שהזרעים נובטים ומתפתחים לשתילים.

אנונה קסטארד אפל Annona reticulata

קסטארד אפל, המכונה גם לב־שור, הוא עץ פרי ממשפחת האנוניים שמוצאו באמריקה הטרופית ובאיים הקריביים. שמו המדעי הוא Annona reticulata. הוא גדל לעץ בינוני, בדרך כלל בגובה של כ־5–9 מטרים, בעל צמרת מעוגלת או מתפשטת, ועשוי להשיר חלק מעליו בהתאם לעונה ולתנאים.

הפירות מעוגלים, ביציים או דמויי לב, וקליפתם ירוקה, צהבהבה או אדמדמה לפי טיפוס העץ ודרגת ההבשלה. על פני הקליפה נראית דוגמה רשתית שנתנה למין את שמו. הציפה הבשלה מתוקה ורכה, אך האיכות אינה אחידה: יש עצים בעלי פרי מוצלח וארומטי, ואחרים בעלי ציפה פחות מעניינת.

אוכלים את הציפה של פרי בשל ומפרידים ממנה את הזרעים, שאינם מיועדים למאכל. איכות הפרי משתנה בין עצים, ולכן כדאי לבחור עץ מזן בעל איכות פרי מוכרת. בגינה אפשר לעצב את העץ בגיזום כדי להקל על הגישה לצמרת ועל הקטיף.

אניס כוכב Illicium verum

אניס כוכב הוא תבלין המופק מפירותיו של Illicium verum, עץ ירוק־עד המזוהה עם דרום סין וצפון וייטנאם. הוא מגודל באזור זה דורות רבים, ולכן תחום מוצאו הטבעי המדויק אינו ודאי. העץ יכול להגיע לגובה של כ־8–15 מטרים, ועליו גלדניים, מאורכים ומתקבצים סמוך לקצות הענפים.

הפרחים ורודים עד אדומים כהים, ולאחריהם מתפתח הפרי הכוכבי המוכר: כמה יחידות מעוצות, בדרך כלל שמונה, מסודרות סביב מרכז משותף ובכל אחת זרע. הפירות הארומטיים משמשים בכמויות קטנות לתיבול, בין היתר בתערובת חמשת התבלינים, במשקאות ובמאפים. זהו תבלין בעל ריח מודגש, ולא פרי לאכילה בכמות.

העץ מעדיף קרקע לחה ומנוקזת ומקום מוגן; לצמחים צעירים מתאימה הצללה חלקית. לשימוש במטבח דרוש זיהוי ודאי של המין: מיני Illicium אחרים, ובהם האניס היפני, אינם תחליף אכיל לאניס הכוכב האמיתי.

אפונת היונה Cajanus cajan

אפונת היונה היא קטנית שיחית שמקורה באסיה, המגודלת למאכל באזורים חמים ברחבי העולם. בניגוד לאפונת הגינה המטפסת, היא מפתחת ענפים זקופים המתעצים עם הזמן, ויכולה להגיע לגובה של כארבעה מטרים. יש זנים שמגודלים כגידול עונתי ואחרים הנשמרים כמה שנים.

העלים מחולקים לשלושה עלעלים, והפרחים צהובים ולעיתים נושאים סימנים אדמדמים. אחריהם מתפתחים תרמילים ובהם כמה זרעים. את הזרעים הצעירים מבשלים כירק, ואילו את הזרעים היבשים מכינים כקטנית לתבשילים ולמרקים. כך ניתן להשתמש באותו גידול בשני שלבי הבשלה שונים.

השיח מתאים למקום שטוף שמש ולקרקע שמאפשרת ניקוז. הוא סובל יובש לאחר התבססות, אך אינו מתאים לקרקע מוצפת. מלבד היבול, הוא משמש בגידולים משולבים לצימוח שניתן לגזום ולחיפוי, ומקבע חנקן בשיתוף חיידקים בשורשיו. בגידול לצד עצים צעירים יש לנהל את גובהו כדי שלא יצל עליהם יתר על המידה.

אפרסימון איטלקי Diospyros lotus

אפרסימון איטלקי, המוכר גם כאפרסמון הלוטוס או Date Plum, הוא עץ פרי נשיר שמוצאו באסיה. פירותיו קטנים בהרבה מן האפרסמונים הגדולים הנמכרים בשוק.

העלים מבריקים, והפרחים קטנים ודמויי פעמון. הפירות בקוטר של כסנטימטר עד שניים; הם מצהיבים ואחר כך מכהים לכחול־שחור. כשהם בשלים ורכים לגמרי הציפה מתוקה ואכילה, אך לפני כן היא עפיצה מאוד. אפשר לאכול את הפרי הבשל טרי או לייבשו. שינוי צבע לבדו אינו תחליף להתרככות ולהבשלה מלאה.

בגינון באקלים ממוזג העץ מגיע לכ־8–12 מטרים גובה ולכ־4–8 מטרים רוחב, ובאזורי מוצאו עשויים להימצא עצים גדולים יותר. צמרתו מתפשטת, ולכן הוא זקוק למקום של עץ פרי בינוני. הוא מעדיף מיקום שמשי ומוגן וקרקע עמוקה ומנוקזת. בקיץ קריר הפרי עלול שלא להגיע לאיכות אכילה טובה.

אפרסק אפריקאי Sarcocephalus latifolius

אפרסק אפריקאי הוא שיח או עץ פרי מאפריקה הטרופית, ממשפחת הפואתיים. למרות שמו, הוא אינו קרוב לאפרסק המוכר ממשפחת הוורדיים. שמו המדעי הוא Nauclea latifolia, והוא מוכר גם בשם Sarcocephalus latifolius. זהו צמח רב־גזעי לעיתים, בגובה של כ־2–9 מטרים, בעל ענפים עבים ועלים רחבים.

הפרחים הקטנים, הלבנים עד צהבהבים, מתקבצים לראשים כדוריים וריחניים בקצות הענפים. מהם נוצר פרי מורכב, עגול עד סגלגל, בקוטר של כחמישה עד שמונה סנטימטרים. פניו מחוספסים ומנוקדים בשקעים מצולעים, ובציפה המתוקה משובצים זרעים זעירים רבים סביב ליבה מוצקה.

הפרי הבשל והאדמדם משמש למאכל מקומי. בטבע הצמח גדל בסוואנות מיוערות ובשטחי עשב לחים עם עצים פזורים. הצמח מתחדש לאחר גיזום, ולכן אפשר לעצב את הסתעפותו ולשמור על גישה לצמרת.

אצ׳אצ׳ירו Garcinia humilis

אצ׳אצ׳ירו הוא פרי טרופי מן השפלות של מזרח בוליביה, שם הוא נאסף ומגודל גם בבוסתנים ביתיים. הוא גדל על עץ ממשפחת הגרסיניים, קרוב של המנגוסטין. צמיחתו איטית, אך בבגרותו הוא עשוי להגיע לכ־7–9 מטרים ולעיתים יותר; ענפיו האופקיים יוצרים צמרת רחבה, ולכן אינו עץ ננסי.

הפרי דמוי ביצה, בעל קליפה כתומה עבה שנפרדת בקלות מן הציפה. הציפה לבנה, רכה ועסיסית, ומשלבת מתיקות עם חמיצות ברורה. בתוכה נמצא בדרך כלל זרע גדול אחד, ולעיתים זרעים נוספים. אוכלים את הציפה טרייה, ואפשר לשלב אותה גם במשקאות ובקינוחים קפואים.

את הפירות קוטפים בשלים, שכן הם אינם ממשיכים להבשיל לאחר הקטיף. העץ הבוגר גדל בשמש או בחצי צל, ואילו שתילים צעירים זקוקים להגנה משמש חזקה. הוא מעדיף קרקע פורייה ולחות סדירה; יובש ממושך ורוחות יבשות עלולים לפגוע בצימוח ובהנבה. בקרקע גירנית יש לשים לב להצהבת עלים הנובעת ממחסורי הזנה.

אצרולה Malpighia emarginata

אצרולה היא פרי קטן מן האיים הקריביים ומאמריקה הטרופית, הגדל על שיח או עץ קטן ממשפחת המלפיגיים. היא מוכרת גם בשם דובדבן ברבדוס, אך אינה דובדבן ממשפחת הוורדיים. הצמח מסועף וצפוף, ובתנאים מתאימים יכול להגיע לכשישה מטרים בגובה וברוחב.

העלים ירוקים ומבריקים, וביניהם מופיעים פרחים קטנים בעלי חמישה עלי כותרת ורודים עד סגלגלים ושוליים עדינים. הפירות אדומים ומבריקים, בקוטר של כסנטימטר עד שניים וחצי, ובעלי חלוקה קלה לשלוש אונות. קליפתם דקה, וציפתם כתומה, עסיסית וחמצמצה; מידת החמיצות משתנה בין טיפוסים.

אפשר לאכול את הפרי טרי ולהפריד מן הציפה את הגלעינים, או לסנן אותה להכנת מיץ ומחית. החמיצות מתאימה גם לרטבים ולריבה.

באובב אפריקאי Adansonia digitata

באובב אפריקאי הוא עץ נשיר גדול מן האזורים החמים של אפריקה, ממשפחת החלמיתיים. הוא מוכר בזכות גזעו העבה במיוחד וענפיו הכבדים, היוצרים בעונת השלכת צללית המזכירה מערכת שורשים. גובהו מגיע עד כ־25 מטרים, ובפרטים עתיקים גם היקף הגזע עשוי להיות גדול מאוד; זהו עץ שזקוק למרחב לטווח ארוך.

העלים מחולקים לחמישה עד שבעה עלעלים דמויי אצבעות. הפרחים לבנים, גדולים ותלויים על עוקצים ארוכים, נפתחים לקראת ערב ומואבקים בלילה גם בידי עטלפים. הפרי ביצי, בעל מעטפת קשה ומעוצה המכוסה שערות קצרות, ובתוכו זרעים כהים העטופים ציפה לבנבנה יבשה ואבקתית.

הציפה החמצמצה משמשת בין היתר להכנת משקה: משרים אותה במים ומפרידים את הזרעים והסיבים. בטבע הבאובב גדל בחורשות חמות ויבשות, על קרקע מנוקזת ובאזורים ללא קרה. הוא מתאים לשמש מלאה; גזעו האוגר מים אינו סיבה לשתול אותו בקרקע שנשארת רוויה בחורף.

בוטיה אודורטה Butia odorata

בוטיה אודורטה היא דקל מדרום ברזיל ומאורוגוואי, המגודל לנוי וגם בזכות פירותיו. הוא בעל גזע יחיד וצומח באיטיות, ובגינות מגיע בדרך כלל לגובה של כ־4.5–6 מטרים. העלים המנוצים, שגונם ירוק־אפור עד כחלחל, מתקשתים בחוזקה כלפי מטה ויוצרים כותרת רחבה.

בין העלים מתפתחות תפרחות ארוכות ובהן פרחים קטנים, ובהמשך אשכולות של פירות עגולים עד סגלגלים. הפירות מבשילים לצהוב או לכתום, וקוטרם כ־2.5 ס״מ. הם אכילים ומשמשים גם להכנת ריבה, שימוש שנתן לדקל את הכינוי האנגלי Jelly Palm.

בצפון־מרכז פלורידה הכותרת מגיעה לרוחב של כ־4.5 מטרים, ולכן כדאי לתכנן מקום גם לצדדים. הדקל גדל בשמש או בחצי צל, מסתגל למגוון קרקעות וסובל יובש לאחר התבססות. לאורך עוקצי העלים יש קוצים, ויש להביא אותם בחשבון בעת שתילה סמוך לשביל או לאזור שבו עוברים בקביעות.

בוטיה יטאי Butia yatay

בוטיה יטאי היא דקל דרום־אמריקאי, שמוצאו באזורי דרום ברזיל, אורוגוואי וצפון־מזרח ארגנטינה. בטבע היא יוצרת לעיתים חורשות דקלים נרחבות. זהו דקל בעל גזע יחיד, המגיע בבגרותו לגובה של כ־12–16 מטרים, ולכן הוא גבוה משמעותית מן הבוטיה הנמוכה הנפוצה בגינות.

הכותרת בנויה מעלים מנוצים: עלעלים רבים מסודרים משני צדי ציר העלה. העלים הארוכים מקנים לדקל מראה פתוח, ומתחתיהם מתפתחים אשכולות פרי. סביב הגלעין הקשה נמצאת ציפה ריחנית, המשלבת מתיקות וחמיצות ומשמשת למאכל.

באזור מוצאו משתמשים בפירות גם להכנת משקה הקרוי ליקר יטאי. זהו דקל ארוך־חיים, ולכן בחירת מקום השתילה צריכה להתחשב בגזע ובכותרת הבוגרים ולא רק בגודל השתיל.

בורוחו Alibertia patinoi

בורוחו הוא פרי טרופי מיערות החוף הלחים של קולומביה, דרום פנמה וצפון אקוודור. הוא גדל על שיח גדול או עץ ממשפחת הפואתיים, ושמו המדעי Alibertia patinoi, המוכר גם כ־Borojoa patinoi. גובהו משתנה בין כ־3–17 מטרים, בהתאם לצורת הצמח ולתנאי גידולו.

העלים גדולים וירוקי־עד, ומתקבצים סמוך לקצות הענפים. הפרי עגול, בקוטר של כשבעה עד שנים־עשר סנטימטרים, ומשנה את צבעו מירוק לחום. הציפה חומה, סמיכה וחמוצה מאוד; היא משמשת בעיקר להכנת משקאות ומוצרי פרי מעובדים, ובהם ריבות, לפתנים וממתקים.

בורוחו הוא צמח של חום ולחות אוויר גבוהה. עצי זכר ועצי נקבה נפרדים זה מזה, ולכן גידול לפרי מחייב התייחסות למיניות הצמחים ולהאבקה. בגינה חשוב לספק לו סביבה מוגנת ולחה, במיוחד באזורים שבהם הקיץ יבש.

ביגנאי Antidesma bunius

ביגנאי הוא עץ פרי טרופי שתפוצתו הטבעית משתרעת מהודו, דרך דרום־מזרח אסיה, עד אוסטרליה. הוא משתייך למשפחת הפילנתיים, ובגידול מגיע לגובה של כ־3–10 מטרים. הגזע זקוף ולעיתים מסתעף נמוך, והעלים המאורכים יוצרים מעטפת ירוקה צפופה.

הפירות הקטנים נישאים באשכולות ומשנים את צבעם מאדמדם לסגול כהה בהבשלה. מכיוון שאינם מבשילים כולם באותו זמן, אפשר לראות באשכול אחד פירות בכמה צבעים. הקליפה דקה אך קשיחה, והפרי הבשל עסיסי; פרי שטרם הבשיל חמצמץ יותר. הפירות נאכלים טריים ומשמשים למיץ, לריבה וליין פירות.

העץ גדל היטב במקום שטוף שמש עם השקיה מתונה. במין קיימים עצי זכר ונקבה, אך חלק מעצי הנקבה נושאים גם פרחים דו־מיניים ויכולים להניב לבדם. כשמגדלים אותו למען הפרי, כדאי לבחור חומר ריבוי מעץ מניב מוכר. מיץ הפירות הכהים מכתים, פרט שכדאי להביא בחשבון ליד ריצוף.

ביסבול (תפוח קטיפה) Diospyros blancoi

ביסבול הוא פרי טרופי מן הפיליפינים, הגדל על עץ ירוק־עד ממשפחת האפרסמוניים. הוא מוכר גם בשם מבולו או תפוח קטיפה, על שם הכיסוי הרך של קליפתו. העץ מגיע לגובה של כ־7–15 מטרים ויוצר צמרת צפופה דמוית חרוט, ולכן הוא משמש גם כעץ נוי וצל.

העלים גדולים וגלדניים, ירוקים ומבריקים מלמעלה ובהירים ושעירים יותר בצדם התחתון; הלבלוב הצעיר ורדרד. הפירות מעוגלים, לעיתים מעט פחוסים, וקליפתם אדומה־חומה וקטיפתית. הציפה לבנה־קרמית עד צהבהבה, מתוקה וארומטית. לפרי ריח חזק, המזכיר לעיתים גבינה, והוא חלק בולט מאופיו.

ביסבול מתאים לאקלים טרופי, לשמש מלאה ולקרקע פורייה השומרת לחות. עצי זכר ונקבה נפרדים במין זה, ולכן יש חשיבות לבחירת חומר הריבוי כשמבקשים לגדלו לפרי. ניתן להרבותו מזרעים או בהרכבה; בגינה יש להשאיר לצמרת מקום להתפתח גם לרוחב.

ביקסיה אורליאנה Bixa orellana

ביקסיה אורליאנה, Bixa orellana, היא שיח גדול או עץ קטן מאמריקה הטרופית, שממנו מפיקים את צבע המאכל אנאטו. היא גדלה בדרך כלל עד כשישה מטרים, ולעיתים מגיעה לכשמונה מטרים. העלים רחבים, דמויי לב עד משולשים, והפרחים הוורודים מופיעים בקבוצות בקצות הענפים.

אחרי הפריחה מתפתחים פירות ביציים המכוסים זיפים רכים, שבטיפוס האדום מקבלים צבע בוהק. בהמשך הם משחימים ונפתחים, וחושפים זרעים עטופים בחומר אדום־כתום. מן החומר העוטף את הזרעים מפיקים את הצבע המשמש בין היתר לצביעת אורז, גבינות ומרקים; זהו השימוש הקולינרי המרכזי של הצמח.

הפריחה והפירות הצבעוניים מעניקים לו ערך גם כצמח נוי. הוא מעדיף שמש מלאה, מסתגל למגוון קרקעות וגדל טוב בקרקע פורייה ומנוקזת עם השקיה מתונה. גיזום מדי פעם מאפשר לשמור על גובה נוח, והצמח ניתן לריבוי מזרעים או מייחורים.

גאק Momordica cochinchinensis

גאק הוא מטפס רב־שנתי ממשפחת הדלועיים, שמוצאו באסיה הטרופית ותפוצתו מגיעה גם לאוסטרליה. הוא מוכר במיוחד במטבח הווייטנאמי, שבו משתמשים בציפה האדומה המקיפה את הזרעים. זהו מטפס נמרץ בעל קנוקנות, שגבעוליו יכולים להתארך עד כ־20 מטרים; הוא זקוק לתמיכה רחבה וחזקה.

העלים גדולים ומחולקים לאונות, והפרחים צהבהבים עם כתם כהה במרכזם. הפרי עגול עד מאורך, באורך של כחמישה־עשר עד עשרים סנטימטרים, ומכוסה זיזים קצרים. כשהוא מבשיל הוא משנה את צבעו מירוק לכתום עמוק. הציפה האדומה משמשת לצביעה ולתיבול של אורז דביק במנה המסורתית xôi gấc.

הטעם עדין יחסית, עם סיומת אגוזית, והצבע הוא חלק מרכזי בשימוש בו. פרחי הזכר והנקבה מופיעים על צמחים נפרדים, ולכן לצורך פרי נדרשת האבקה בין צמחים מתאימים. גאק מעדיף חום, שמש מלאה וקרקע פורייה ומנוקזת עם אספקת מים סדירה.

ג'בוטיקבה Plinia cauliflora

ג׳בוטיקבה היא עץ פרי דרום־אמריקאי ממשפחת ההדסיים, המוכר בזכות פירות שמתפתחים ישירות על הגזע והענפים הבוגרים. המין Plinia cauliflora יכול להגיע לגובה של עד כ־15 מטרים. לעץ עלים קטנים וגלדניים, לבלוב בגוני סלמון וקליפה המתקלפת בשכבות דקות וחושפת תחתיה גוונים שונים.

תחילה מופיעים על העצה פרחים לבנים קטנים, עמוסים באבקנים, ובהמשך פירות עגולים הדומים לענבים. קליפתם נעשית סגולה־שחורה בהבשלה, ובתוכה ציפה לבנבנה ובה זרע אחד עד כמה זרעים. קוטר הפרי נע בדרך כלל בין כסנטימטר וחצי לארבעה סנטימטרים. הפירות נאכלים טריים ומשמשים גם למשקאות, לריבה וליין.

העץ מעדיף קרקע עמוקה, פורייה ומנוקזת, בעלת תגובה חומצית קלה, ולחות קרקע סדירה. הוא מתאים למקום מואר, ובתנאים טרופיים טובים עץ בוגר עשוי להניב כמה גלי פרי בשנה. קצב הצמיחה ומחזורי הפרי משתנים עם הטמפרטורה וזמינות המים.

גואמי Elaeagnus multiflora

גואמי הוא שיח פרי ממזרח אסיה, בעיקר מסין ומיפן, ממשפחת היצהרוניים. הוא נשיר או נשיר חלקית ומגיע בדרך כלל לגובה של כ־1.8–3 מטרים; בטבע גדלים גם פרטים גבוהים יותר, עד כשישה מטרים. ביפן הוא מגודל לפרי, ובגינות משמש גם כשיח נוי וגדר.

הפרחים קטנים וריחניים, ואחריהם מתפתחים פירות מאורכים עד ביציים, באורך של כסנטימטר עד סנטימטר וחצי. בכל פרי נמצא זרע גדול יחסית. את הפרי אוכלים כשהוא בשל לגמרי: טעמו חמצמץ ונעים, אך לפני הבשלה מלאה הוא עשוי להיות עפיץ. אפשר להשתמש בו גם למילוי מאפים ולשימורי פרי.

גואמי מסתגל למגוון קרקעות מנוקזות, גם כאלה שאינן עשירות במיוחד. הוא מעדיף שמש אך גדל גם בצל קל, ומפגין עמידות ליובש ולרוח לאחר התבססות. שורשיו מקיימים שיתוף עם חיידקים מקבעי חנקן, תכונה המסייעת לו לגדול גם בקרקעות דלות.

גוג'י ברי Lycium barbarum

גוג׳י ברי הוא שיח פרי אסייתי ממשפחת הסולניים, המזוהה במיוחד עם גידולו בסין. שמו המדעי Lycium barbarum. הוא מפתח ענפים ארוכים וגמישים, לעיתים קוצניים; ללא עיצוב הוא עשוי להגיע לכ־3.5 מטרים, ובגידול גזום שומרים עליו לעיתים בגובה של כמטר עד שני מטרים.

הפרחים קטנים וסגולים, ואחריהם מתפתחים פירות מאורכים בגוני כתום ואדום. אפשר לאכול את הפירות טריים, אך השימוש המוכר ביותר הוא בפרי המיובש. צורת הצמח ואיכות הפרי משתנות בין זנים, ולכן חומר ריבוי מזוהה מועיל למי שמבקש יבול בעל תכונות קבועות.

השיח מעדיף שמש וקרקע מנוקזת, ואינו אוהב קרקע בוצית הנשארת רוויה. קשירה לתמיכה וגיזום מסייעים להחזיק את הענפים מעל הקרקע ולהקל על הקטיף. הוא יכול להתפשט באמצעות סורים וזרעים, ולכן כדאי לעקוב אחר צמחים חדשים המופיעים סביבו ולשמור על גבולות השיח בגינה.

גוואנבנה Annona muricata

גוואנבנה, המכונה גם סורסופ, היא פרי טרופי מאמריקה, הגדל על עץ ממשפחת האנוניים. העץ ירוק־עד בדרך כלל, מסתעף נמוך ומגיע לגובה של כ־3–10 מטרים. עליו כהים ומבריקים, והפרחים הבשרניים, הירקרקים־צהבהבים, יכולים להופיע על הגזע וגם על ענפים צעירים יותר.

הפרי ביצי עד מאורך, בעל קליפה ירוקה וזיזים קצרים ורכים. בתוכו ציפה לבנה המשלבת מתיקות וחמיצות, ומרקמה סיבי יותר מן המרקם הקרמי של חלק מהאנונות האחרות. לאחר הפרדת הזרעים משתמשים בציפה לאכילה טרייה, למשקאות, לגלידות ולקינוחים.

במהלך ההבשלה הרווחים בין הזיזים גדלים והקליפה נעשית ירוקה עמומה עד צהבהבה. זהו עץ של אקלים טרופי חם, הזקוק לשמש ולקרקע מנוקזת שאינה מוצפת. בגינה מתאימה יש להשאיר לצמרת מרחב ולהקפיד על אספקת מים סדירה בזמן שהפירות מתפתחים.

גויאבה אדומה Psidium guajava

גויאבה אדומה היא גויאבה בעלת ציפה ורודה עד אדומה, הגדלה על עץ ממשפחת ההדסיים שמוצאו באמריקה הטרופית. גידול הגויאבה התפשט לאזורים חמים ברחבי העולם. היא יכולה לגדול כשיח מסועף או כעץ בעל צמרת רחבה. בהוואי העצים מגיעים לגובה של כ־2–7.5 מטרים, וגודל העץ מושפע מן הזן ומאופן העיצוב.

העלים מאורכים עד סגלגלים, והפרחים לבנים ובמרכזם אבקנים רבים. הפירות עגולים עד דמויי אגס; בקליפתם מופיעים גוונים ירוקים־צהובים, ובטיפוס האדום ציפתם ורודה ומכילה זרעים קטנים וקשים. הזנים נבדלים בעובי הציפה, במתיקות, בחמיצות ובעוצמת הארומה.

אוכלים את הפרי טרי או מבשלים אותו, והוא מתאים במיוחד למיץ ולריבה. בחירת זן חשובה גם לשימוש במטבח: פרי המתאים לאכילה טרייה עשוי להיות שונה מזה המיועד לעיבוד. ריבוי וגטטיבי משמר את תכונות עץ האם, בעוד שתילים מזרעים עשויים להיבדל ממנו בטעם, בצבע הציפה וביבול.

גויאבה ברזילאית Psidium guineense

גויאבה ברזילאית היא מין פרי ממשפחת ההדסיים, שתפוצתו הטבעית רחבה בהרבה מברזיל: מדרום אמריקה דרך מרכז אמריקה ועד מקסיקו והאיים הקריביים. שמו המדעי Psidium guineense. זהו בדרך כלל שיח ולעיתים עץ קטן, הצומח לאט יחסית ועשוי להגיע עד כשבעה מטרים, אך לרוב נשאר נמוך יותר.

הפירות קטנים משל הגויאבה הנפוצה, וצבעם ירקרק־צהוב. הטעם נע מחמצמץ לחמוץ, ובחלק מהטיפוסים מורגשת נימה המזכירה תות; הריח המוסקי החזק של הגויאבה הרגילה פחות בולט. איכות הפרי וטעמו משתנים בין צמחים.

את הפירות אוכלים טריים, ואפשר גם לבשל, לאפות או להכין מהם מחית סמיכה. הצמח גדל בטבע בבתי גידול מגוונים, מסבכים לחים ועד חורש פתוח ומדרונות סלעיים. הוא מתאים לאקלים טרופי עד סובטרופי חם ומסתגל למגוון קרקעות, אך בקרקע חולית קלה מאוד התפתחותו עלולה להיות פחות טובה.

גויאבה ננסית Psidium guajava 'Nana'

גויאבה ‘ננה’ היא צורה גננית ננסית של הגויאבה, שמין המקור שלה מגיע מאמריקה הטרופית. היא נשארת שיח ירוק־עד קומפקטי, שגובהו עד כ־1.8 מטרים, ומתאימה למקום שבו אין מרחב לעץ גויאבה גדול. גם העלים קטנים יחסית, צרים וסגלגלים, ואורכם עד כחמישה סנטימטרים.

הפרחים לבנים, בעלי ארבעה עלי כותרת ואבקנים רבים, ומופיעים ביחידות או בקבוצות קטנות בחיקי העלים. הפרי עגול וחלק, בקוטר של עד כחמישה סנטימטרים, ומשנה את צבעו מירוק לירוק־צהבהב בהיר כשהוא מבשיל. הוא אכיל ומשמש גם להכנת מיץ.

למרות ממדיו הקטנים, השיח זקוק לשמש מלאה כדי להתפתח ולהניב היטב. הוא מתאים גם למכל גדול, בתנאי שיש די מקום לשורשים ואספקת מים סדירה. יתרונו הוא שילוב של עלווה, פריחה ופרי בצמח קטן יחסית, בלי צורך לשמור עץ גדול בגיזום חריף ומתמשך.

גויאבה צ׳יליאנית Ugni molinae

גויאבה צ׳יליאנית היא שיח פרי ירוק־עד מצ׳ילה ומארגנטינה, ממשפחת ההדסיים. למרות השם, היא שייכת לסוג Ugni ולא לסוג הגויאבה Psidium. בתנאי גינה מתונים הצמח יוצר שיח בגובה של כ־1–1.5 מטרים וברוחב של כחצי מטר עד מטר, בעל הסתעפות צפופה ועלים קטנים וגלדניים.

הפרחים לבנים, ריחניים ונוטים כלפי מטה כקעריות קטנות. אחריהם מופיעים פירות אדומים־כהים בקוטר של כסנטימטר, בעלי ארומה ברורה, הנאכלים טריים. הפרי הקטן והעלווה הצפופה מאפשרים לשלב את הצמח גם כשיח נוי סמוך לשביל או באזור גינה מוגן.

הוא מתאים לשמש או לחצי צל ולקרקע השומרת לחות אך מנוקזת היטב. יש להגן עליו מרוחות קרות ומייבשות ולהתאים את החשיפה לשמש לתנאי המקום. לשמירת תכונות של צמח נבחר אפשר להרבות אותו מייחורים חצי־מעוצים.

גויאבה תאילנדית Psidium guajava 'Thai Giant'

גויאבה תאילנדית ענקית היא טיפוס גדול־פרי של הגויאבה, המזוהה עם זני האכילה הפריכים המגודלים בתאילנד. מין הגויאבה עצמו הגיע במקור מאמריקה הטרופית. Giant Thai הוא עץ ירוק־עד בגובה של כ־3–6 מטרים וברוחב של כ־2–4 מטרים.

המאפיין המרכזי הוא פרי גדול בעל ציפה לבנה ופריכה. המתיקות והארומה ניכרות גם כשהפרי מוצק, והוא מיועד בעיקר לאכילה טרייה, בדומה לפרי הנחתך לפלחים. זו חוויית אכילה שונה מגויאבות שציפתן מתרככת מאוד, ולכן אין צורך להמתין תמיד למרקם רך כדי ליהנות ממנו.

העץ צומח במהירות יחסית ומתאים למקום שטוף שמש באקלים חם. בעונות יבשות הוא זקוק להשקיה סדירה, ובגינה אפשר לעצבו כדי לשמור את הפירות נגישים. גודל הפרי משתנה עם עומס היבול ותנאי הגידול.

גויאבה תותית אדומה Psidium cattleyanum

גויאבה תותית היא שיח או עץ פרי קטן מברזיל, ממשפחת ההדסיים. היא קרובה לגויאבה הרגילה, אך בעלת עלים עבים ומבריקים יותר ופירות קטנים. בגינות היא נראית לעיתים קרובות בגובה של כ־3–4.5 מטרים, אך עץ שאינו נגזם יכול להגיע לכ־7.5–8 מטרים.

הגזע חלק יחסית וקליפתו מתקלפת ביריעות דקות בגוני אפור־חום וזהוב. הפרחים לבנים, עם אבקנים רבים, והפירות מבשילים לאדום כהה עד סגול. מתחת לקליפה נמצאת ציפה בהירה ומתוקה כשהפרי בשל, ובה זרעים רבים. הפירות מתאימים לאכילה טרייה וגם להכנת מיץ וריבה.

הצמח משמש גם לנוי בזכות העלווה, הגזע והפרי. הוא יכול להתחדש מסורים, וציפורים מפיצות את זרעיו; באזורים טרופיים לחים מסוימים התפשטותו פוגעת בצומח המקומי. בגינה כדאי לאסוף פירות שנשרו ולעקוב אחר שתילים וסורים מחוץ למקום השתילה המתוכנן.

גויאבה תותית צהובה Psidium cattleyanum var. littorale

גויאבה תותית צהובה היא הצורה צהובת־הפרי של הגויאבה התותית, שמוצאה באזורי החוף של מזרח ברזיל ואורוגוואי. היא משתייכת למשפחת ההדסיים ומוכרת גם בשם גויאבת לימון. זהו שיח או עץ ירוק־עד, ובתנאים טובים הצורה הצהובה יכולה להגיע עד כ־12 מטרים — גדול בהרבה מכפי שמרמז גודל הפרי.

העלים עבים ומבריקים, והפרחים לבנים ובעלי אבקנים רבים. הפרי מבשיל לצהוב, ובתוכו ציפה ארומטית וזרעים רבים. טעמה מבושם ומתובל; את הפרי אוכלים טרי, ואפשר להשתמש בו גם להכנת מיץ וריבה.

בגינה אפשר לעצב את הצמח ולשמור על גובה נגיש, אך חשוב לבחור מקום המתאים גם לרוחב הצמרת הבוגרת.

גפן איזבלה Vitis labrusca 'Isabella'

גפן ‘איזבלה’ היא זן ענבים אמריקאי ותיק, המשלב מוצא של גפנים אמריקאיות ואירופיות. זו גפן נשירה ומעוצה, הנאחזת בתמיכה באמצעות קנוקנות. בגינה היא מגיעה לאורך טיפוס של כ־3–5 מטרים, והיא מתאימה להדליה על סוכה או מערכת חוטים המאפשרת לפרוש את הענפים.

האשכולות נושאים ענבים בגודל בינוני עד גדול, שצבעם בהבשלה סגול כהה מאוד עד כמעט שחור. הפרי עסיסי, מתוק־חמצמץ ובעל ארומה מובהקת, השונה מזו של ענבי מאכל עדינים. משתמשים בו לאכילה טרייה, להכנת מיץ וגם ליין.

איזבלה זקוקה למקום שטוף שמש, מאוורר ובעל קרקע מנוקזת. גיזום שנתי וקשירת הענפים שומרים על מבנה מסודר ועל גישה לאשכולות. יש לקטוף לאחר שהענבים הגיעו לצבעם הכהה ולטעמם המלא; מועד הקטיף משתנה עם האקלים, ולכן צבע וטעם מועילים יותר מתאריך קבוע.

גפן אצבעות מכשפה Vitis vinifera — Witch Fingers label

גפן אצבעות מכשפה היא הכינוי המסחרי לענבי מאכל מוארכים במיוחד, המזוהים עם הזן האמריקאי IFG Twelve שפותח בקליפורניה. זהו מטפס נשיר מעוצה בעל קנוקנות ועלים מפורצים.

לזן המקורי ענבים צרים מאוד, מוארכים ובעלי קצה מחודד, בגוון אדום כהה עד סגול־שחור. הציפה פריכה במידה בינונית והטעם עדין. הפרי חסר חרצנים מפותחים, אם כי עשויים להימצא שרידי זרעים. הענבים מיועדים בעיקר לאכילה טרייה; צורתם היא המאפיין המבחין אותם מענבי מאכל מעוגלים.

זהו מטפס גדול ונמרץ, בעל עלווה צפופה, הזקוק להדליה ולגיזום קבוע. מכוונים את הענפים לאורך התמיכה כדי לאפשר גישה לאשכולות. ריבוי וגטטיבי מחומר מזוהה שומר על צורת הפרי ועל תכונות הזן; שתילים מזרעים עשויים להניב פרי שונה.

לעמוד המין בקטלוג

גפן השוקולד Akebia quinata

גפן השוקולד היא אקביה מחומשת, מטפס מעוצה שמוצאו בסין, בקוריאה וביפן. היא אינה גפן ענבים, אלא בת למשפחת הלרדיזבליים. הגבעולים מתפתלים סביב תמיכה ויכולים להגיע לאורך של כ־12 מטרים; הצמח נשיר או נשיר חלקית, בהתאם לאקלים, ועליו מורכבים לרוב מחמישה עלעלים.

באביב מופיעים אשכולות תלויים של פרחים קטנים וריחניים בגוני סגול וחום. הפרי מאורך, סגלגל־סגול ודומה במראהו למלפפון קצר, באורך של כעשרה סנטימטרים. בהבשלה הוא נפתח וחושף ציפה לבנה, רכה וג׳לטינית ובה זרעים שחורים קטנים. הציפה אכילה ומתוקה, עם טעם המזכיר מלון ואבטיח.

האקביה יכולה לגדול בשמש וגם בצל, בקרקע לחה ומנוקזת. קצב הצימוח הנמרץ מחייב תמיכה ומקום שאפשר לפקח בו על התפשטותה: היא מסוגלת לכסות שיחים סמוכים ולהשתרש או להיזרע מעבר לשטח שתוכנן לה. גיזום לבדו אינו תמיד מספיק לריסונה, ולכן בחירת המיקום חשובה כבר בעת השתילה.

גפן ניאגרה Vitis 'Niagara'

גפן ‘ניאגרה’ היא זן ענבים בהיר שפותח במדינת ניו יורק בארצות הברית, מהכלאה בין ‘קונקורד’ ל‘קסאדי’. זו גפן נשירה ומטפסת, שממדיה יכולים להגיע לכ־4.5–6 מטרים לאורך התמיכה. מערכת הדליה מאפשרת לכוון את צמיחתה ולפרוש את העלווה והאשכולות במקום נגיש לקטיף.

הענבים מבשילים לגוון ירקרק־זהוב. הקליפה נפרדת בקלות מן הציפה, שהיא עסיסית, רכה ומתוקה ובעלת ארומה מוסקית האופיינית לענבים מהקבוצה האמריקאית. זהו זן בעל זרעים, המתאים לאכילה טרייה ולמיץ ענבים בהיר, וגם להכנת ריבות ויין.

ניאגרה מעדיפה שמש מלאה וקרקע מנוקזת בעלת לחות סדירה. היא יכולה לחנוט גם ללא זן נוסף, אך זקוקה לעיצוב ולגיזום שנתי כדי לשמור על ענפים מסודרים ועל יבול נגיש. ריבוי בייחורים או בהרכבה שומר על תכונות הזן.

לעמוד המין בקטלוג

גפן קונקורד Vitis 'Concord'

גפן ‘קונקורד’ היא זן ענבים אמריקאי ותיק, שפותח בעיר קונקורד שבמסצ׳וסטס ונקרא על שמה. זו גפן נשירה בעלת עלים גדולים וענפים הנאחזים בקנוקנות. אורך הטיפוס וההתפרשות יכול להגיע לכ־4.5–6 מטרים, ולכן היא זקוקה לסוכה, לגדר או למערכת הדליה מתאימה.

הפרחים הירקרקים והריחניים מתפתחים לאשכולות של ענבים כחולים־שחורים בעלי זרעים. הקליפה נפרדת בקלות מן הציפה בלחיצה, תכונה המוכרת בענבים מסוג זה. טעמו המובחן של קונקורד הפך אותו לענב מוכר להכנת מיץ וריבה; הוא משמש גם ליין ולאכילה טרייה.

הגפן מעדיפה שמש מלאה, קרקע עמוקה ומנוקזת והשקיה השומרת על לחות מתונה. היא פורייה עצמית, אך זקוקה לגיזום ולעיצוב קבועים כדי לשאת פרי בצורה נוחה לניהול. בקיץ העלווה יכולה להצל על סוכה, ובחורף הנשירה חושפת את הגזע והזרועות המעוצבות.

ג'ק פרוט אדום Artocarpus heterophyllus — red-fleshed forms

ג׳קפרוט אדום הוא ג׳קפרוט בעל ציפה בגוונים אדמדמים, הגדל על עץ פרי ירוק־עד ממשפחת התותיים שמוצאו כנראה בהודו. גידולו התרחב ברחבי אסיה הטרופית, ובמהלכו נבחרו טיפוסים שונים בצבע ובמרקם.

הפרי גדול ומכוסה בליטות, ובתוכו יחידות רבות של ציפה המקיפות זרעים. בטיפוסים האדומים הציפה מקבלת גוונים אדמדמים, אך המתיקות, הפריכות והמשקל משתנים בין זנים ועצים. אוכלים את הציפה הבשלה טרייה או משתמשים בה בקינוחים; את הזרעים אוכלים רק לאחר בישול או קלייה.

ג׳קפרוט הוא עץ גדול שיכול להגיע ללא גיזום לגובה של עד כ־20 מטרים. במטעי פרי בפלורידה שומרים עליו באמצעות גיזום בגובה של כ־2.5–4.3 מטרים, כדי להקל על הטיפול והקטיף. הוא זקוק לחום, לשמש ולקרקע מנוקזת. עץ מורכב שומר על תכונות הזן, ואילו עצים מזרעים עשויים להניב פירות שונים בצבע, במרקם ובטעם.

לעמוד המין בקטלוג

ג׳ק פרוט גולדן פילו Artocarpus heterophyllus 'Golden Pillow'

ג׳קפרוט ‘גולדן פילו’ הוא זן תאילנדי של ג׳קפרוט, המכונה גם ‘מונג טונג’. הג׳קפרוט שייך למשפחת התותיים, ומוצא המין כנראה בהודו. לזן הזה צימוח נוח יחסית לניהול, ובגידול מעוצב הוא מגיע לגובה ולרוחב של כשלושה מטרים.

הפירות גדולים, אך קטנים משל כמה זני ג׳קפרוט אחרים: משקלם הממוצע בגידול נע סביב כ־3.6–5.5 קילוגרמים. בתוך הפרי נמצאים חלקי ציפה עבים, זהובים ופריכים, העוטפים את הזרעים. הטעם עדין ומתוק, ללא טעם לוואי מוסקי בולט, וכמות השרף החלבית נמוכה יחסית.

את הציפה הבשלה מפרידים מן הזרעים ואוכלים טרייה. הזרעים עצמם מתאימים לאכילה לאחר בישול או קלייה. ככל ג׳קפרוט, הוא זקוק לאקלים חם, לשמש ולניקוז טוב; עיצוב הצמרת צריך ללוות את הגידול כדי שהממדים הקומפקטיים יחסית יישמרו גם עם התבגרות העץ.

לעמוד המין בקטלוג

ג'קפרוט זריע Artocarpus heterophyllus

ג׳קפרוט הוא עץ פרי טרופי ממשפחת התותיים, שמוצאו כנראה בהודו ושגידולו נפוץ בדרום ובדרום־מזרח אסיה. זהו עץ ירוק־עד בעל עלים גלדניים וצמרת המתרחבת עם הגיל. ללא הגבלת צמיחה הוא יכול להגיע לגובה של עד כ־20 מטרים; בגידול בפלורידה שומרים באמצעות גיזום על עצים נושאי פרי בגובה של כ־2.5–4.3 מטרים.

הפרי הגדול בנוי מיחידות פרי רבות המחוברות זו לזו, ומבחוץ הוא מכוסה בליטות מחודדות. בתוכו מצויים זרעים העטופים בציפה מתוקה. המרקם משתנה מאוד בין זנים: יש ציפה מוצקה ופריכה ויש ציפה רכה יותר. משום כך בחירת הזן משפיעה על חוויית האכילה לא פחות מגודל הפרי. בעץ שגדל מזרע תכונות הפרי אינן בהכרח זהות לאלו של עץ האם.

פרי צעיר נקטף לבישול כירק, ואילו את הציפה הבשלה אוכלים טרייה או משלבים בקינוחים ובשימורים. הזרעים אכילים לאחר בישול או קלייה. העץ מתפתח היטב בחום ובשמש, אך רגיש לקור ולקרקע הנשארת מוצפת; ניקוז ומרחב לצמרת הם שיקולים מרכזיים בבחירת מקום השתילה.

ג'קפרוט J-33 Artocarpus heterophyllus 'J-33'

ג׳קפרוט J33 הוא זן מלזי של ג׳קפרוט, המוכר גם בשם ‘Tekam Yellow’. זהו אחד מזני הג׳קפרוט הנפוצים בגידול במלזיה, והוא נבחר בזכות ציפתו הצהובה והמתוקה. הפרי גדול ומאורך, וקליפתו ירוקה־צהובה ומכוסה בליטות קוצניות חדות.

כשפותחים את הפרי מפרידים מתוכו את יחידות הציפה המקיפות את הזרעים. ב־J33 הציפה צהובה, רכה ומתוקה מאוד, ומתאימה לאכילה טרייה. במטעים במלזיה נקטף הפרי לאחר שהתפתחו סימני הבשלה, ובהם התרחקות הבליטות זו מזו ושינוי בצליל המתקבל בהקשה על הקליפה.

בבגרותו זהו עץ גדול הזקוק לשטח פתוח; במטעי J33 במלזיה נהוגים מרווחי נטיעה של כ־9 מטרים בין עצים. מעצבים וגוזמים את העץ כדי להשאיר את הפרי בגובה נגיש ולהכניס אור ואוויר בין הענפים. הוא מתאים למקום מואר ולקרקע פורייה ומנוקזת, ויש להשקות את השתיל בקביעות בתקופת ההתבססות.

גרגר פנמה Muntingia calabura

גרגר פנמה, המכונה גם דובדבן פנמה, הוא עץ פרי מאמריקה הטרופית, ששמו המדעי Muntingia calabura. למרות כינויו הוא אינו דובדבן אמיתי, אלא בן למשפחת המונטינגיים. העץ מגיע לגובה של כ־3–12 מטרים, וענפיו הפרושים בשכבות ונוטים מעט מטה יוצרים צמרת המזכירה מניפה.

העלים מאורכים, משוננים ושעירים מעט, ובסיסם אינו סימטרי. הפרחים לבנים, קטנים ובעלי אבקנים צהובים רבים. אחריהם מתפתחים פירות עגולים בקוטר של כסנטימטר עד סנטימטר ורבע, המבשילים בדרך כלל לאדום. הציפה רכה ומתוקה מאוד, עם טעם המזכיר צמר גפן מתוק, ובה זרעים זעירים רבים שכמעט אינם מורגשים באכילה.

אוכלים את הפרי טרי ומשתמשים בו גם לריבה ולמאפים. העץ מתאים למקום שטוף שמש באקלים חם, ומסתגל לקרקעות חומציות וגם בסיסיות. לאחר התבססות הוא עמיד ליובש, אך אינו סובל מליחות היטב. הפריחה מושכת דבורים, והפירות מושכים גם בעלי חיים אוכלי פרי.

גרומיצ'מה Eugenia brasiliensis

גרומיצ׳מה היא עץ פרי מברזיל, ממשפחת ההדסיים, המכונה גם דובדבן ברזילאי. היא גדלה כשיח גדול או כעץ קטן עד בינוני, בדרך כלל בגובה של כ־5–12 מטרים. העלווה כהה, צפופה וגלדנית, והלבלוב הצעיר מקבל גוון ורדרד.

הפרחים לבנים ומופיעים בחיקי העלים. הפירות קטנים, בקוטר של כשני סנטימטרים, עגולים ומעט פחוסים; הם מחליפים את צבעם מירוק לאדום ולבסוף לסגול כהה עד כמעט שחור. בקצה הפרי נשארים עלי הגביע. הציפה עסיסית, מתוקה עד חמצמצה, וטעמה מזכיר דובדבן עם נימה שרפית עדינה.

בתוך הפרי נמצאים זרע אחד עד כמה זרעים גדולים יחסית לחלק האכיל. אוכלים את הציפה טרייה ומשתמשים בה גם לקינוחים. העץ גדל בשמש או בחצי צל, בקרקע פורייה, עשירה בחומר אורגני ומנוקזת היטב. העלווה המבריקה והפריחה מאפשרות לשלבו גם כעץ נוי בגינת פרי.

גת אדומה חבשית Catha edulis

גת היא שיח או עץ שמוצאו באפריקה ובחצי האי ערב, ממשפחת הקלסטריים. היא מוכרת בעיקר בזכות השימוש המסורתי בעליה, אך יש לה גם מראה של עץ נוי זקוף. הצמח עשוי להגיע לגובה של עד כעשרה מטרים, עם גזע צר, צמרת מצומצמת וענפים הנוטים מעט כלפי מטה.

העלים נגדיים, גלדניים ומבריקים, ושוליהם משוננים בבירור. הענפים הצעירים ופטוטרות העלים נוטים לגוון ורדרד. בחיקי העלים מופיעים אשכולות של פרחים קטנים בגוון קרם־ירקרק; הפרי הוא הלקט חום־אדמדם בעל שלוש אונות, הנפתח ומשחרר זרעים מכונפים.

בטבע גת גדלה בחורש ובמחשופי סלע, ובגינה אפשר לשלב אותה במקום שטוף שמש כעץ צר או כחלק מקבוצת שיחים. ריבוי אפשרי מזרעים ומייחורי שורש. העלים משמשים ללעיסה ולחליטה בכמה תרבויות בשל החומרים הממריצים שבהם, שעלולים לגרום לתלות; זהו שימוש מסורתי, ולא המלצה לשימוש רפואי.

דובדבן סידר ביי Eugenia reinwardtiana

דובדבן סידר ביי, המוכר גם כדובדבן החוף, הוא שיח פרי ממשפחת ההדסיים שמצוי באוסטרליה הטרופית. שמו המדעי Eugenia reinwardtiana. זהו שיח ירוק־עד וצפוף, שבגינה חשופה עשוי להישאר בגובה של כמטר עד שני מטרים, ואילו במקום מוגן להתפתח לעץ קטן בגובה של כ־4–6 מטרים.

העלים מבריקים, והלבלוב הצעיר אדום־כהה. הפרחים קטנים ולבנים עד קרמיים, ואחריהם מופיעים פירות עגולים בגוני כתום ואדום. הפרי הבשל מתוק ואכיל; הצמח מסוגל לשאת פרי גם כשהוא קטן, אך כמות הפרי אינה בהכרח גדולה.

הוא גדל בשמש או בחצי צל, כולל מתחת לצמרת גבוהה, וזקוק לקרקע תחוחה ומנוקזת ולהשקיה סדירה. מוצאו מבתי גידול חופיים משתקף בעמידות מסוימת לרוח מלוחה, ולכן הוא יכול להתאים לגינות חוף מוגנות יחסית. העלווה הצפופה והמידות המשתנות מאפשרות לעצבו כשיח או כעץ קטן.

דובדבן קוריאני Prunus tomentosa

דובדבן קוריאני, המוכר גם כדובדבן ננקינג, הוא שיח פרי נשיר שמוצאו בצפון סין. הוא שייך לסוג Prunus ולמשפחת הוורדיים. השיח מרובה גזעים, ובבגרותו מגיע לרוב לגובה ולרוחב של כ־2.5–3.5 מטרים; פרטים גדולים יכולים להגיע לכ־4.5 מטרים.

לפני הלבלוב נפתחים ניצנים ורודים לפרחים לבנים רבים, המכסים בצפיפות את הענפים. העלים משוננים ושעירים מעט. הפירות קטנים ואדומים, בקוטר של כסנטימטר ורבע, ובכל אחד גלעין גדול יחסית. הטעם נע ממתוק לחמצמץ, ויש שונות ניכרת בין צמחים שגדלו מזרעים.

השיח זקוק להאבקה מצמח אחר כדי להניב היטב, ולכן מגדלים שני צמחים שונים או יותר בקרבה. הוא מעדיף שמש מלאה וקרקע מנוקזת, ומפגין עמידות טובה ליובש לאחר התבססות. עמידותו הגבוהה לקור הופכת אותו גם לצמח גדר שימושי באזורים קרים; גיזום ענפים זקנים וצפופים משפר את האוורור ואת הנגישות לפרי.

דובדבן קפולין Prunus serotina var. salicifolia

דובדבן קפולין הוא עץ פרי ממקסיקו ואולי גם ממערב גואטמלה, שגידולו התפשט לאזורי האנדים. הוא בן למשפחת הוורדיים, ומותאם לאקלים סובטרופי מתון ולאזורי הר. זהו עץ מהיר צמיחה, המגיע לגובה של כתשעה מטרים ואף יותר, ובעל צמרת זקופה המתרחבת עם הגיל.

העלים צרים ומשוננים, ובזמן הפריחה משתלשלים בין הענפים אשכולות של פרחים לבנים. הפירות מבשילים לאדום כהה עד סגול, עם קליפה דקה וציפה ירקרקה־בהירה, מוצקה ועסיסית. טעמם מתוק, ולעיתים ניכרת עפיצות קלה. הגלעין גדול יחסית לפרי; הציפה הבשלה נאכלת טרייה או משמשת לריבות ולשימורים.

קוטפים כשהפרי הגיע לצבעו המלא ומתרכך מעט בלחיצה עדינה. קפולין אינו זקוק לצבירת קור חורפי כמו דובדבן מתוק רגיל, והוא מסוגל לחנוט ללא מאביק נוסף. שמש והשקיה סדירה בין הפריחה להבשלת הפרי משפרות את התפתחותו; גיזום מסייע לשמור את הצמרת והקטיף בגובה נגיש.

דובדבן ריו גרנדה Eugenia involucrata

דובדבן ריו גרנדה הוא עץ פרי מדרום אמריקה, ובייחוד מהיערות של דרום ומזרח ברזיל והמדינות הסמוכות. למרות שמו, הוא בן למשפחת ההדסיים. העץ מגיע לגובה של כ־5–15 מטרים, בעל צמרת מעוגלת וגזע שקליפתו החומה מתקלפת וחושפת גוונים בהירים וירקרקים.

העלים נגדיים ומבריקים, והפרחים לבנים ונישאים על עוקצים בחיקי העלים. הפרי מבריק, אדום עד בורדו, ובקצהו נותר גביע בולט. הציפה עסיסית, מתוקה־חמצמצה, וטעמה מזכיר דובדבן מתוק. בתוך הפרי נמצאים זרע אחד עד שלושה; אוכלים את הציפה טרייה ומכינים ממנה גם ריבות וליקרים.

זהו עץ הצומח לאט יחסית ויכול לשמש גם לנוי. צמחים צעירים זקוקים למים סדירים ואינם סובלים מחסור ממושך במים. אפשר לגדלו בחצי צל או בשמש, תוך התאמת ההשקיה, ולעצבו כשיח או כגדר נמוכה יותר. ההנבה והגיזום צריכים להשאיר גישה לענפים הנושאים את הפרי.

דלעת דיל ענקית Cucurbita maxima 'Atlantic Giant'

דלעת ‘דיל אטלנטיק ג׳איינט’ היא זן של דלעת גדולה שטיפח הווארד דיל בנובה סקוטיה שבקנדה. זהו צמח חד־שנתי זוחל, שנבחר במיוחד ליצירת פירות גדולים מאוד. השלוחות עשויות להתפרש לאורך של כ־7.5 מטרים, ולכן הוא דורש שטח רחב על הקרקע ולא רק מקום לפרי עצמו.

הדלעות גדולות, לרוב בגוון כתום בהיר הנוטה לוורוד, אך הצורה והגודל משתנים בין קווי זרעים ובין תנאי גידול. משקלי הענק המופיעים בתחרויות מתקבלים משילוב של גנטיקה, עונת גידול ארוכה וטיפול אינטנסיבי.

לגידול פרי גדול בוחרים מקום שמשי, קרקע פורייה ואספקת מים רציפה. נהוג להשאיר פרי נבחר אחד, להסיר חנטות נוספות ולשמור על שטח עלים גדול שמזין אותו. את השלוחות מסדרים בזהירות כדי שלא יישברו עם גדילת הפרי. הזן מגודל בעיקר לתצוגה ולתחרויות של פירות ענק.

לעמוד המין בקטלוג

האק ברי Celtis occidentalis

האק ברי, או מיש מערבי, הוא עץ פרי וצל נשיר שמוצאו בצפון אמריקה. הוא מוכר באנגלית גם בשם Northern Hackberry, ונבדל מן השוגרברי, מיש חלק, אף ששניהם קרובים. העץ מפתח צמרת רחבה, עלים שבסיסם אינו סימטרי וקליפת גזע מחוספסת שעליה רכסים גבשושיים דמויי שעם.

הפירות קטנים, בקוטר של פחות מסנטימטר, ומבשילים לגוון אדום־סגול. סביב הגלעין הקשה יש שכבה דקה של ציפה מתוקה, שטעמה מזכיר תמרים. זהו פרי שאוכלים בכמויות קטנות בשל מיעוט הציפה, וגם מקור מזון לציפורים; חלק מהפירות נשארים על הענפים בחורף.

בבגרותו זהו עץ גדול: בגינות בצפון אמריקה גובהו כ־12–30 מטרים. לכן הוא זקוק למרחב של עץ צל, ולא לפינה המיועדת לשיח פירות יער. הוא גדל בשמש או בצל חלקי ומסתגל למגוון קרקעות, לרבות קרקע גירית; אחרי התבססותו הוא סובל גם תקופות יובש.

היביסקוס אדום Sabdariffa cannabina (syn. Hibiscus cannabinus)

היביסקוס אדום, המוכר גם בשם קנאף, הוא צמח ממשפחת החלמיתיים שמוצאו באפריקה ובדרום־מערב חצי האי ערב. זהו צמח זקוף ומהיר צימוח, המגודל כחד־שנתי או כרב־שנתי קצר חיים. הגבעולים דקים ולעיתים קוצניים מעט; העלים העליונים מחולקים לאונות עמוקות, ואילו התחתונים פשוטים יותר.

הפרחים דמויי משפך, ובטיפוסים האדומים צבעם אדום־סגול עם מרכז כהה. במין קיימים גם טיפוסים בעלי פרחים צהובים בהירים. קנאף מוכר כגידול סיבים, ובחלק מאזורי גידולו משתמשים בעלים הצעירים ובפרחים כירק מבושל. קנאף והקרקדה הם צמחים שונים; בקנאף משתמשים בעלווה ובפרחים, ולא בגביעים הבשרניים המוכרים מן הקרקדה.

בגינון הוא מגיע לגובה של כ־2.5–4 מטרים ולרוחב של כ־1–1.5 מטרים. אופיו הזקוף מתאים לחלק האחורי של ערוגה. הוא זקוק לשמש, לקרקע מנוקזת ולקיץ חם ממושך לפריחה טובה. באזורים שבהם יש כפור מתייחסים אליו כגידול עונתי.

היביסקוס אפריקאי Hibiscus acetosella

היביסקוס אפריקאי, המוכר גם כהיביסקוס חמוציות, הוא בן־שיח ממשפחת החלמיתיים שמוצאו באפריקה הטרופית. העלווה הצבעונית שלו בולטת גם מחוץ לעונת הפריחה: בטיפוסים האדומים העלים מפורצים, דמויי עלי אדר, וצבעם בורדו עד סגול כהה.

העלים הצעירים בעלי טעם חמצמץ ומשמשים כתוספת לסלטים ולבישול. החמיצות היא הסיבה לכינוי ״חמוציות״. פרחיו ורודים עד אדומים, והם מוסיפים צבע לצד העלווה. לשימוש כירק קוטפים את העלים הצעירים.

בגידול גנני הוא מגיע בדרך כלל לכ־0.9–1.5 מטרים גובה ולכ־75 סנטימטרים רוחב. הוא צומח במהירות, וקיטום קצות הענפים מעודד שיח צפוף יותר. הוא זקוק למקום מואר ולקרקע לחה ומנוקזת, רגיש לקור, ובאזורים קרים מגדלים אותו כעונתי או מעבירים צמח במכל למקום מוגן בחורף.

הל בר Aframomum angustifolium

הל בר הוא צמח רב־שנתי ממשפחת הזנגביליים, שמוצאו באפריקה הטרופית ובמדגסקר. גבעוליו הזקופים נושאים עלים מאורכים ויוצאים ממערכת קני שורש מתפשטת. בטבע הוא גדל בתת־היער ובשולי יערות, ויוצר גוש צפוף של עלווה עשבונית.

התפרחות יוצאות סמוך לבסיס הגבעולים. בפרחים עלי כותרת אדומים וחלק מרכזי צהוב עד כתום בהיר. הפירות ביציים עד מעוגלים, ובבשלותם אדומים; אורכם, כולל הגביע הנשאר בקצה, כ־7–9.5 סנטימטרים. בתוך הפרי זרעים רבים המוקפים ציפה מתוקה־חמצמצה הנאכלת טרייה. הזרעים משמשים באפריקה כתבלין בעל חריפות המזכירה פלפל.

הגבעולים נושאי העלים מגיעים לגובה של כ־1.5–4 מטרים, ומערכת קני השורש יוצרת גוש מתרחב. לכן בתכנון מקום השתילה יש להביא בחשבון גם את התפשטותו לצדדים.

וומפי Clausena lansium

וומפי הוא עץ פרי אסייתי ממשפחת הפיגמיים, משפחתם של ההדרים, שמוצאו באזור הכולל את דרום סין, וייטנאם, תאילנד והודו. זהו עץ ירוק־עד קטן יחסית, המגיע לגובה של עד כשישה מטרים, בעל צמרת מעוגלת וענפים גמישים המתפתחים באלכסון כלפי מעלה.

העלים מורכבים מעלעלים, ובקצות הענפים מופיעות תפרחות מסועפות של פרחים בהירים וריחניים. הפירות ביציים עד כמעט כדוריים, עטופים בקליפה חומה־צהבהבה ודקה אך קשיחה, הנפרדת בקלות. בפנים נמצאת ציפה בהירה ועסיסית, המחולקת באופן לא בולט לאונות, ובתוכה זרע אחד עד חמישה. הטעם משתנה בין צורות מתוקות, חמצמצות וחמוצות.

את הפרי אוכלים לאחר הבשלה מלאה והפרדת הקליפה והזרעים. הציפה מתאימה גם לסלטי פירות, לקינוחים, לריבה ולמאפים. העץ מעדיף שמש ומים בכמות מתונה; אפשר להרבותו מזרעים, מייחורים רכים או בהברכה, בהתאם לשאלה אם מבקשים לגדל שתיל חדש או לשמר צמח בעל פרי מוצלח.

וטיבר Chrysopogon zizanioides

וטיבר הוא דגן רב־שנתי שמוצאו בהודו, המגודל בעיקר לשימור קרקע ולשימוש בשורשיו הריחניים. שמו המקובל כיום הוא Chrysopogon zizanioides. הצמח יוצר גוש צפוף וזקוף שגובהו יכול להגיע לכ־2.4 מטרים, ובו עלים צרים וארוכים, המקופלים לאורכם ומתקשתים לעיתים בקצה.

מתחת לקרקע מתפתחת מערכת שורשים סיבית ארוכה. כאשר מועכים את השורשים משתחרר ריח אדמתי המזכיר סנדלווד. מן השורשים מפיקים שמן לתעשיית הבשמים, ומשתמשים בהם גם לאריגת מחצלות, סלים ומסכים, המפיצים ריח במיוחד כשהם נרטבים.

בגינון ובחקלאות משתמשים בגושי וטיבר לייצוב מדרונות ולהפחתת סחף, וכן ליצירת מסך צמחי. הוא זקוק לשמש מלאה ומסוגל לשאת הצפה זמנית. ההשתרשות והצפיפות של הגושים הן חלק מרכזי בתפקודו בשטח, ולכן יש לתת לשתילים להתבסס לפני שמצפים מהם להחזיק קרקע או להאט זרימת מים.

חבוש סיני Pseudocydonia sinensis

חבוש סיני הוא עץ פרי ונוי נשיר שמוצאו במרכז סין ובדרומה, ממשפחת הוורדיים. הוא קרוב לחבוש המוכר, אך שייך לסוג Pseudocydonia. בבגרותו מגיע בדרך כלל לגובה של כשלושה עד שישה מטרים ולרוחב של עד כ־4.5 מטרים, וצמיחתו איטית יחסית.

אחד מסימני ההיכר שלו הוא גזע שקליפתו מתקלפת וחושפת כתמים בגוני אפור, ירוק וחום. באביב מופיעים פרחים ורודים, ובסתיו מבשילים פירות צהובים גדולים, ביציים ומבושמים, שאורכם כ־10–15 סנטימטרים. הפרי משמש בעיקר להכנת ריבה. העלים המבריקים והמשוננים משנים את צבעם לצהוב ולאדום לפני הנשירה.

העץ מתאים לשמש מלאה ולקרקע פורייה ומנוקזת, השומרת לחות אחידה. הוא יכול לשאת גם תנאי קרקע פחות טובים ויובש מסוים, אך אלה אינם תנאי הגידול המועדפים. הפריחה מתפתחת על ענפים ותיקים, ולכן בגיזום יש לשמור חלק מן העצה הבוגרת ולא להסיר את כל הענפים הנושאים ניצני פריחה.

טמרילו Solanum betaceum

טמרילו, המכונה גם עגבניית העץ, הוא צמח פרי מאזור האנדים בדרום אמריקה, ממשפחת הסולניים. הוא גדל כשיח גדול או כעץ קטן, בגובה של כארבעה עד חמישה מטרים. עליו גדולים, ירוקים ובעלי צורת לב, והפרחים הלבנים־ורדרדים מופיעים באשכולות.

הפרי ביצי ומאורך, באורך של כחמישה עד עשרה סנטימטרים, עם קליפה חלקה ומבריקה. בהתאם לזן הוא אדום, כתום או צהוב, וגם צבע הציפה משתנה. הציפה עסיסית וחמצמצה עם מתיקות מתונה, ובה זרעים רבים; הקליפה קשיחה יותר ובעלת טעם לוואי לא נעים, ולכן בדרך כלל אין אוכלים אותה.

פרי בשל אפשר לחצות ולאכול בכפית, או לקלף ולהכין ממנו רטבים, צ׳אטני, ריבה ומשקאות. החמיצות מאפשרת לשלבו במנות מתוקות וגם מלוחות. הצמח זקוק לקרקע עשירה ומנוקזת ולמקום מואר ומוגן מרוח. הוא רגיש לכפור, ולכן מקום השתילה צריך להגן גם על העלווה הגדולה וגם על הצימוח הצעיר.

יאנג מאי Morella rubra

יאנג מאי הוא עץ פרי ממזרח אסיה, המוכר במיוחד מגידולו בסין. שמו המדעי Myrica rubra, והוא מוכר גם בשם Morella rubra. זהו עץ ירוק־עד היכול להגיע לגובה של עד כ־15 מטרים, בעל עלים גלדניים וקליפה אפורה.

הפירות עגולים, ובהבשלה הם נעשים אדומים כהים עד ארגמניים. פני הפרי מכוסים בליטות רכות וצפופות היוצרות את המראה הגרגירי האופייני שלו. בפרי תרבותי הקוטר יכול להגיע לכשלושה סנטימטרים. הציפה עסיסית, ארומטית ומתוקה־חמצמצה, ובמרכזה גלעין יחיד; אוכלים את הציפה שסביבו ומשתמשים בפרי גם למיץ וליין.

רמת המתיקות והחמיצות משתנה עם הזן ועם שלב ההבשלה, ולכן צבע הפרי לבדו אינו מתאר את טעמו. עצי זכר ונקבה נפרדים זה מזה, ורק הנקבות נושאות פרי. לגידול פרי נחוצים עצי נקבה ומקור אבקה זכרית מתאים.

יוזו Citrus junos

יוזו הוא הדר ארומטי ממזרח אסיה, המזוהה עם סין ועם מסורת הבישול של יפן וקוריאה. הוא נחשב להכלאה טבעית בין הדרים מקבוצת הפפדה והמנדרינה. זהו שיח זקוף או עץ ירוק־עד וקוצני, היכול להגיע לגובה של כ־4–8 מטרים ולרוחב של כ־2.5–4 מטרים.

הפרי בגודל של מנדרינה קטנה, מעט פחוס ובעל קליפה עבה וגבשושית, ההופכת מירוקה לצהובה עם ההבשלה. הקליפה מבושמת מאוד, ובתוך הפרי ציפה חמוצה וזרעים רבים. המיץ והקליפה הם החלקים העיקריים המשמשים במטבח, ולא פלחים מתוקים לאכילה כפי שהם.

משתמשים ביוזו גם כשהפרי עדיין ירוק וגם כשהוא צהוב ובשל. הקליפה מתבלת מרקים, דגים וממתקים, והמיץ משמש בין השאר להכנת רוטב פונזו, ריבות ומשקאות. העץ מעדיף שמש ומקום מוגן עם קרקע לחה ומנוקזת. עמידותו היחסית לקור בין ההדרים אינה מבטלת את הצורך בהגנה על צמח צעיר.

ימבולינה Syzygium cumini

ימבולינה, המכונה גם ג׳אמון, היא עץ פרי אסייתי ממשפחת ההדסיים, הנפוץ בין השאר בהודו ובדרום־מזרח אסיה. זהו עץ גדול בעל צמרת צפופה, היכול להגיע לגובה של כ־12–30 מטרים. הוא מתאים למרחב פתוח שבו יש מקום לעץ צל רחב, ולעיתים גזעו מתפצל נמוך לכמה גזעים.

העלים הבוגרים כהים ומבריקים, עם עורק אמצעי צהבהב, והלבלוב הצעיר ורדרד. הפרחים קטנים וריחניים, וצבעם משתנה מקרם לוורוד עם הזדקנותם. הפירות מאורכים וקטנים, באורך של כשני סנטימטרים, ומבשילים מירוק דרך אדום־סגול לשחור־סגול מבריק.

טעם הפרי נע מחמוץ ועפיץ למתוק יותר בהתאם לפרט ולמידת ההבשלה. הפרי הבשל נאכל טרי ומושך גם ציפורים ובעלי חיים אחרים. העץ מעדיף שמש, ומסוגל להתמודד עם מגוון תנאי מים, מיובש לאחר התבססות ועד קרקע רטובה. זרעיו אינם נשמרים היטב לאחר ייבוש, ולכן בריבוי מזרעים משתמשים בזרעים טריים.

כפיר ליים Citrus hystrix

כפיר ליים, המוכר גם כמקרוט ליים, הוא הדר תבלין מדרום סין ומאסיה הטרופית. הוא גדל כעץ קטן בעל ענפים מתפרשים וקוצים, בגובה של כשלושה עד שישה מטרים. סימן ההיכר הבולט שלו הוא העלה: חלקו הרחב ופטוטרתו המכונפת יוצרים מראה של שני עלים המחוברים זה לזה.

העלים כהים ומבריקים ומוסיפים ניחוח הדרי למרקים ולתבשילים, ובהם מרק טום יאם. גם קליפת הפרי משמשת לתיבול, למשל במשחת קארי ירוק. הפרי עגול עד ביצי, בעל קליפה מקומטת וגבשושית מאוד, שצבעה ירוק ובהמשך צהוב. בציפה מעט מיץ, שטעמו חמוץ ומריר במקצת.

העץ מתאים לשמש או לחצי צל, לקרקע פורייה ולחה ולהשקיה מתונה. השימוש בעלים מאפשר ליהנות ממנו גם בלי להמתין ליבול פירות גדול. אפשר לגדלו גם במכל מתאים, ולעצב את הענפים כדי להשאיר את העלווה נגישה; יש להתחשב בקוצים בבחירת מקום הקטיף ובסמיכות למעבר.

לונגן Dimocarpus longan

לונגן הוא עץ פרי ירוק־עד מדרום ומדרום־מזרח אסיה, קרובו של הליצ׳י במשפחת הסבונניים. יש לו צמרת צפופה ומעוגלת ועלים מורכבים ומבריקים. בתנאי דרום פלורידה עצים בוגרים מגיעים לכ־9–12 מטרים בגובה וברוחב; בגינה אפשר לשמור באמצעות גיזום על גובה של כ־3–4.5 מטרים, המאפשר להגיע לפרי.

הפירות נישאים באשכולות. קליפתם דקה, חומה־בהירה ועורית, ומתחתיה ציפה לבנבנה ושקופה למחצה המקיפה זרע כהה ומבריק. הציפה מתוקה, עסיסית ונפרדת מן הזרע. עובייה משתנה בין זנים, ובפרי בעל זרע גדול נשאר לעיתים פחות חלק אכיל.

את הפירות קוטפים לאחר שהגיעו למתיקות טובה על העץ: הם אינם נעשים מתוקים יותר לאחר הקטיף. שמש מלאה, קרקע מנוקזת והגנה על הלבלוב הצעיר מרוחות מסייעות להתפתחות העץ. חורף קריר ויבש יחסית, ללא קפיאה, מעודד פריחה; בתקופת התפתחות הפרי נדרשת אספקת מים סדירה. דילול אשכולות עמוסים עשוי לשפר את גודל הפירות שנותרו.

לוקומו Pouteria lucuma

לוקומו הוא עץ פרי ירוק־עד שמוצאו באזור האנדים של פרו, אקוודור וצ׳ילה, ממשפחת הספוטיים. העץ מפתח צמרת צפופה ויכול להגיע לגובה של כ־8–15 מטרים. פירותיו שונים מרבים מפירות הקיץ העסיסיים: הציפה עשירה בעמילן ובעלת מרקם יבש וקמחי יחסית.

הפרי עגול עד ביצי, בקוטר של כ־7.5–10 סנטימטרים, וקליפתו דקה, ירוקה עד צהבהבה. בתוכו ציפה צהובה־כתומה, מתוקה, המזכירה במרקמה ובטעמה דלעת מתוקה, ובין זרע אחד לחמישה זרעים חומים ומבריקים. קיימות צורות פרי הנבדלות זו מזו במידת הלחות והרכות של הציפה.

בפרו משתמשים בלוקומו בעיקר בגלידות, בקינוחים ובמאפים. אפשר לעבד את הציפה למחית, ולייבש אותה לאבקה המשמשת גם מחוץ לעונת הפרי. תכולת המים הנמוכה יחסית מסבירה מדוע היא מתאימה במיוחד לשילוב בקרמים ובתערובות, שבהם טעמה נשמר והמרקם הקמחי נטמע במרכיבים האחרים.

ליים Citrus latifolia

ליים פרסי, המוכר גם כליים טהיטי, הוא הדר חמצמץ שמקורו המדויק אינו ידוע; מוצאו מיוחס לדרום־מזרח אסיה. זהו עץ קטן בעל צמרת עגולה וצפופה וענפים הנוטים להשתפל. ללא גיזום הוא עשוי להגיע לכ־5–6 מטרים, ובגידול ביתי אפשר לשמור אותו נמוך יותר כדי להקל על הקטיף.

הפרי ביצי עד מוארך, לרוב באורך של כחמישה עד שבעה סנטימטרים. קליפתו ירוקה בזמן הקטיף המקובל ומצהיבה בהמשך. הציפה עסיסית, חמוצה וריחנית, ובדרך כלל כמעט חסרת זרעים. משתמשים במיץ לתיבול ולמשקאות ובקליפה לגירור; צבע ירוק כשלעצמו אינו מעיד שהפרי עדיין אינו מתאים לשימוש.

העץ זקוק לשמש, לניקוז טוב ולאקלים חם המוגן מקור חריף. אין צורך בעץ מאביק נוסף לצורך חנטה. סוג הכנה משפיע על ההתאמה לקרקע, ובקרקע גירית עלולים להתפתח מחסורי הזנה. גיזום מתון השומר על צמרת פתוחה ונגישה מתאים יותר לגינה מעץ שגדל לגובהו המרבי.

ליים ספרדי Melicoccus bijugatus

ליים ספרדי, המכונה גם ממונסיו או גניפ, הוא עץ פרי מצפון דרום אמריקה ומהאי מרגריטה. למרות שמו הוא אינו הדר: זהו בן למשפחת הסבונניים, קרוב לליצ׳י וללונגן. העץ גדול, בעל עלים המורכבים בדרך כלל מארבעה עלעלים וצמרת עגולה עד ביצית, ויכול להגיע לגובה של כ־26 מטרים.

הפירות הקטנים גדלים באשכולות ונשארים ירוקים גם כשהם בשלים. הקליפה עורית ונשברת בעת הפתיחה; בפנים נמצאת ציפה עסיסית ושקופה למחצה, בגוון לבנבן, ורוד או צהבהב. טעמה מתוק כשהפרי בשל, והיא נצמדת לזרע גדול, ולעיתים לשני זרעים. נהנים מן הציפה ומפרידים את הזרע.

כדאי להמתין להבשלה על העץ, שממנה מתקבל הטעם הטוב ביותר. ברוב הצמחים פרחי זכר ופרחי נקבה נמצאים על עצים נפרדים, ולכן תכנון הנבה דורש נוכחות של פריחה זכרית ונקבית מתאימה. העץ מעדיף שמש וחום, מסתגל ליובש לאחר התבססות אך אינו אוהב הצפה. ממדיו מחייבים מקום שבו יוכל לפתח צמרת רחבה.

לימון איילת Citrus limon 'Ayelet'

לימון ‘איילת’ הוא זן לימון ישראלי חסר זרעים, שנוצר ממוטציה בזן ‘וילה פרנקה’. הוא משתייך להדרים ומגודל בזכות פרי מיצי מאוד, בעל קליפה דקה וארומה לימונית מודגשת.

פירותיו צהובים בהבשלה, והמיץ החמוץ מתאים לתיבול, למשקאות ולבישול. הקליפה הריחנית משמשת גם לגרידה. העץ ירוק־עד, עם פריחה ריחנית; פריחה חוזרת עשויה להאריך את עונת הפרי.

זהו עץ הדר קטן וקומפקטי, ואפשר לגדלו בקרקע או במכל. גיזום מסייע לשמור על מבנה מסודר ועל נגישות הפרי. בוחרים מקום שמשי, משקים באופן סדיר ושומרים על ניקוז טוב, כדי שהלחות תישאר זמינה לשורשים בלי שהקרקע תהיה מוצפת.

ליצ'י הונג לונג Litchi chinensis 'Hong Long'

ליצ׳י ‘הונג לונג’ הוא זן פרי מווייטנאם, שהוכנס גם לגידול בישראל. זהו עץ סובטרופי ירוק־עד בעל צמרת רחבה. בגידול בארץ הוא מגיע לכשבעה מטרים, עם צמרת ברוחב של כשלושה עד ארבעה מטרים; גיזום יכול לשמור על גובה של כשלושה מטרים ולרכז את הפרי בהישג יד.

הפירות גדולים יחסית, בעלי קליפה ורודה־כהה וציפה לבנה ושקופה למחצה. הציפה עסיסית ומתוקה עם חמיצות, והזרע קטן יחסית לגודל הפרי. מקלפים את הקליפה ומפרידים את הציפה מן הזרע לאכילה טרייה. בגידול בישראל הונג לונג משמש גם כזן מאביק לכמה מזני הליצ׳י המסחריים.

העץ זקוק למקום מוגן מרוחות ולקרקע עמוקה ומנוקזת. הוא רגיש ליובש ולמליחות, ולכן חשובה השקיה סדירה, במיוחד בפריחה ובחנטה ובימים של רוח יבשה. את גיזום ההנמכה מבצעים לאחר הקטיף, כדי לאפשר ללבלוב החדש להתפתח ולהתקשות לפני החורף.

מאמי ספוטה Pouteria sapota

מאמי ספוטה הוא פרי טרופי שמוצאו במקסיקו ובמרכז אמריקה, שם הוא מגודל למאכל זה מאות שנים. הוא גדל על עץ גדול ממשפחת הספוטיים, קרוב של הספודילה והאביו. פירותיו ביציים עד מאורכים, וקליפתם חומה, עבה ומחוספסת.

בתוך הפרי הבשל נמצאת ציפה בגוני ורוד־סלמון, כתום או אדום, בהתאם לזן. היא רכה, דלה בסיבים ומתוקה, עם טעם המזכיר שקדים ומרקם שנע מחלק עד מעט גרגרי. במרכזה נמצא בדרך כלל זרע גדול, חום ומבריק. את הציפה אוכלים טרייה לאחר הוצאת הזרע, ומשתמשים בה גם להכנת גלידות ומשקאות חלב סמיכים.

את הפרי קוטפים לאחר שהגיע לבשלות מתאימה, ומניחים לו להתרכך לפני האכילה. בדיקת קטיף מקובלת היא גירוד נקודה קטנה בקליפה: מעבר מירוק לוורוד, כתום או אדום בשכבה שמתחתיה מעיד על התקדמות ההבשלה. פרי שנקטף מוקדם מדי עלול שלא להתרכך כלל ולהשחים מבפנים.

בפלורידה העץ עשוי להגיע לגובה של כ־12 מטרים, ובאזורים טרופיים ליותר מ־18 מטרים; בגידול אפשר להגביל את גובהו בגיזום. הוא זקוק לשמש, לחום ולקרקע מנוקזת עם לחות סדירה, ורגיש לקרה ולהצפה ממושכת. גם אופן הריבוי משפיע על ההמתנה לפרי: בפלורידה עצים מורכבים מתחילים להניב בדרך כלל לאחר שלוש עד חמש שנים, ואילו עצים שגדלו מזרע זקוקים לשבע שנים או יותר, ואיכות פירותיהם משתנה מעץ לעץ.

מומבין אדום Spondias purpurea

מומבין אדום הוא עץ פרי נשיר מאמריקה הטרופית, מדרום מקסיקו ועד אזורים בפרו ובברזיל. הוא בן למשפחת האלתיים ומגיע לגובה של כ־7.5 מטרים. ענפיו מתפשטים לצדדים, והעלים מורכבים מעלעלים; העלווה הצעירה עשויה להיות אדמדמה לפני שהיא מוריקה.

פרחים קטנים בגווני ורוד, אדום או סגול מופיעים לאורך הענפים. הפירות בעלי קליפה דקה וציפה צהובה סביב גלעין קשה. בהתאם לצורת הפרי, הקליפה עשויה להבשיל לאדום, לסגול או לצהוב. את הפרי הרך והבשל אוכלים טרי, ומשתמשים בציפה גם למשקאות, לריבה ולקינוחים.

העץ מעדיף שמש ואקלים חם, וזקוק לקרקע שמנקזת מים היטב. מקובל להרבותו מייחורי ענפים, המאפשרים לשמר את תכונות עץ האם. העצה שבירה יחסית, ולכן כדאי לעצב את הענפים ולשמור על צמרת נוחה לטיפול, בלי להסתמך על ענפים ארוכים כעל תמיכה בטוחה בזמן הקטיף.

מונסטרה נאכלת Monstera deliciosa

מונסטרה דליסיוסה היא מטפס טרופי ממשפחת הלופיים, שמוצאו ביערות הלחים ממקסיקו ועד פנמה. הגבעולים העבים נצמדים לתמיכה בעזרת שורשי אוויר, ויכולים להתארך ליותר מ־20 מטרים. העלים גדולים מאוד, ובבגרותם מופיעים בהם שסעים וחורים המעניקים לצמח את מראהו המוכר.

לצמח פרי מוארך המורכב מיחידות צפופות המכוסות קשקשים משושים. מתחתיהם נמצאת ציפה בהירה ועסיסית, שטעמה מזכיר אננס. ההבשלה איטית ומתקדמת בהדרגה מבסיס הפרי כלפי מעלה; אז הקשקשים מתרופפים ונושרים, והציפה הבשלה נפרדת בקלות מן הציר המרכזי.

אוכלים רק ציפה בשלה שנפרדת מעצמה, ולא מנסים לחשוף בכוח חלקים שעדיין סגורים: בפרי לא בשל יש גבישי סידן אוקסלט הגורמים לצריבה ולגירוי. הציפה הבשלה נאכלת טרייה ומשמשת גם בקינוחים. לגידול נדרשים חום, לחות, אור מסונן וניקוז טוב, יחד עם תמיכה חזקה ומקום שבו אפשר לשלוט בהתארכות הגבעולים.

מורינגה Moringa oleifera

מורינגה מכונפת היא עץ שמוצאו בהודו, המגודל בארצות חמות בעיקר בזכות עליו ותרמיליו הצעירים. היא שייכת למשפחת המורינגיים. זהו עץ מהיר צמיחה ומסועף, בעל קליפה רכה ושעמית, שיכול להגיע לגובה של כעשרה מטרים; גיזום מאפשר לשמור את העלווה נמוכה ונגישה לקטיף.

העלים מורכבים מעלעלים קטנים ועדינים למראה. בין הענפים מופיעות תפרחות של פרחים בהירים וריחניים, ולאחריהן הלקטים ארוכים בעלי שלוש צלעות, המוכרים במטבח כתרמילים. העלים משמשים לבישול בדומה לעלי תרד, וכן מיובשים ונטחנים לאבקה שמוסיפים למרקים ולמאכלים אחרים.

את התרמילים אוכלים כשהם צעירים, למשל בתוך קארי; אוכלים את החלק הפנימי הרך ומפרידים את המעטפת הסיבית. מורינגה מעדיפה שמש וקרקע פורייה ומנוקזת, ומסתגלת ליובש לאחר התבססות. היא מתחדשת לאחר גיזום, ולכן גידול המיועד לעלים יכול להתנהל כצמח נמוך ומסועף ולא כעץ גבוה.

מלקוקרפוס קריטמיפוליוס Malacocarpus crithmifolius

מלקוקרפוס קריטמיפוליוס הוא שיח פרי מאזורים צחיחים במרכז אסיה, בעיקר מדרום־מערב טורקמניסטן, עם אוכלוסיות גם באיראן, באפגניסטן ובאזורים סמוכים. גובהו בדרך כלל כמטר עד מטר וחצי. הענפים הדקים יכולים להשתרע על הקרקע או להישען על סלעים ועל צמחים שכנים.

העלים בשרניים מעט ומחולקים לאונות צרות, המקנות לעלווה מראה דק ועדין. הפרחים קטנים ולבנים, ובהמשך מתפתחים פירות כדוריים אדומים בקוטר של כשישה עד עשרה מילימטרים. באזור מוצאו משתמשים בפירות להכנת ריבה.

בטבע הוא גדל בנופים פתוחים וחמים, בין היתר על מדרונות סלעיים, בקרקעות גיריות ובמשטחים חוליים או חרסיתיים. המבנה הנמוך והמשתרע שלו שונה ממראהו של עץ פרי בעל גזע וצמרת ברורים: כדאי להשאיר מקום גם לענפים הפונים לצדדים ולבחור עבורו עמדה פתוחה, המשקפת את בתי הגידול המוארים שבהם הוא מופיע.

מנגו אלפונסו Mangifera indica 'Alphonso'

מנגו ‘אלפונסו’ הוא זן הודי, המזוהה במיוחד עם גידול במערב הודו. הפרי בינוני, ביצי ומעט לא סימטרי, וקליפתו מקבלת בהבשלה גוונים צהובים־כתומים. זהו עץ שיכול להתפתח לממדים ניכרים: עצי אלפונסו בני כעשר שנים במטעים בהודו מגיעים לגובה של כשבעה עד תשעה מטרים, בהתאם למרווחי הנטיעה.

הציפה עשירה ומתוקה, עסיסית וכמעט חסרת סיבים. אפשר לאכול אותה טרייה לצד הגלעין השטוח, ולעבד אותה למחית, למשקאות ולקינוחים. בהודו משמש הזן גם לתעשיית שימורי הפרי והמחיות, בזכות תכונות הציפה שלו.

גודל העץ בגינה מושפע מן הכנה, ממרווח השתילה ומהגיזום. גיזום מסייע לפתוח ולחדש צמרות של עצים בוגרים. בתכנון השתילה חשוב להשאיר מקום לצמרת ולהתחיל בעיצוב העץ לפני שהענפים הגבוהים מקשים על הטיפול ועל הקטיף.

מנגו הואה לוק Mangifera indica — Cat Hoa Loc

מנגו הואה לוק, או Cat Hoa Loc, הוא זן מנגו שמקורו באזור הואה לוק שבדלתת המקונג בווייטנאם. המין מנגו הודי מקורו באסיה הטרופית. הוא גדל לעץ ירוק־עד בעל צמרת רחבה.

הפרי מוארך, בעל כתפיים מעוגלות וקצה מחודד יחסית. בהבשלה הקליפה הדקה נעשית צהובה בהירה, ובתוכה ציפה צהובה, עבה, מוצקה וחלקה, עם מעט סיבים. הטעם מתוק והריח בולט. זהו מנגו המתאים לאכילה טרייה, כאשר הציפה הבשלה נפרדת מן הקליפה ומן הגלעין השטוח שבמרכז הפרי.

במטעים בווייטנאם עצים בוגרים בני 15–20 שנה פורשים צמרות בקוטר של כ־6–8 מטרים. בגינה יש להקצות לצמרת מרחב ולתכנן את הגיזום כך שהענפים יישארו נגישים. ריבוי וגטטיבי שומר על תכונות הזן, ואילו עצים מזרעים עשויים להניב פרי שונה מעץ האם.

לעמוד המין בקטלוג

מסקאדין בלאק פריי Vitis rotundifolia 'Black Fry'

מסקאדין ‘בלאק פריי’ הוא זן ענבים אמריקאי שטופח במשתלת אייסון בג׳ורג׳יה. הוא שייך לקבוצת המסקאדין שמוצאה בדרום־מזרח ארצות הברית: גפנים נשירות ומטפסות בעלות ענבים עגולים וקליפה עבה יחסית. בגידול על הדליה הזן מתפרש לרוחב של כ־4.5–6 מטרים, ולכן דרושה לו תמיכה חזקה ומקום להתארכות הזרועות.

הענבים שחורים וגדולים, בקוטר של כשלושה סנטימטרים, עם ציפה מתוקה וקליפה שאפשר לאכול. הם מתאימים לאכילה טרייה ולמיץ. בג׳ורג׳יה הפירות מבשילים באמצע עד סוף עונת המסקאדין, וההבשלה על הגפן אחידה יחסית.

לבלאק פריי פרחים נקביים, ולכן יש לשתול בקרבתו מסקאדין בעל פרחים פוריים לעצמם, הפורח באותו זמן. שמש מלאה וניקוז טוב מסייעים להתפתחות הגפן. גיזום בתקופת התרדמה שומר על מסגרת ההדליה ועל ענפי פרי נגישים; את הפרי נושאים הענפים הצעירים המתפתחים מצימוח השנה הקודמת.

לעמוד המין בקטלוג

מסקאדין האל Vitis rotundifolia 'Hall'

מסקאדין ‘האל’ הוא זן ענבים שטופח באוניברסיטת ג׳ורג׳יה בארצות הברית מהכלאה בין ‘פריי’ ל‘טארה’. זו גפן נשירה ונמרצת, המיועדת בעיקר לפרי מאכל טרי. בגידול מודלה היא מתפרשת לרוחב של כ־4.5–6 מטרים; צורת ההדליה והגיזום קובעים את הגובה ואת חלוקת הענפים.

הענבים עגולים, בקוטר של כשניים וחצי סנטימטרים, בעלי קליפה צהובה־ירקרקה בהירה וציפה מתוקה ועסיסית. קליפתם נשברת בנגיסה בקלות יחסית לזן פריי. האל נמנה עם הזנים המקדימים בקבוצת המסקאדין, והפירות ניתקים מן העוקץ עם מעט יחסית קרעים ופצעים.

הפרחים פוריים לעצמם, ולכן הגפן יכולה להניב ללא זן מאביק נוסף וגם לספק אבקה לזנים נקביים סמוכים. היא זקוקה לשמש ולהדליה מסודרת. כדאי לקטוף פירות בשלים בזמן: גם בזן זה עלולים להופיע ריקבונות פרי, במיוחד בתנאים לחים.

לעמוד המין בקטלוג

מסקאדין האנט Vitis rotundifolia 'Hunt'

מסקאדין ‘האנט’ הוא זן ענבים ותיק שפותח בג׳ורג׳יה בארצות הברית. הוא גדל כגפן נשירה ומטפסת בעלת צימוח נמרץ. בגידול בגינה מקצים לו בדרך כלל כ־4.5–6 מטרים לאורך שורת ההדליה; מכוונים את הענפים לאורך התמיכה ומגבילים את התארכותם בגיזום.

הענבים מבשילים לסגול כהה עד שחור, בעלי ציפה עסיסית ומתוקה וטעם מודגש של מסקאדין. הם מתאימים לאכילה טרייה וגם להכנת מיץ, ריבות ויין. האנט נחשב לזן מוקדם עד אמצעי בעונת המסקאדין, עם הבשלה אחידה יחסית של הפרי.

זהו זן נקבי, הזקוק למסקאדין פורה לעצמו בקרבת מקום לצורך האבקה. בוחרים מקום שמשי וקרקע מנוקזת, ומשקים באופן סדיר בזמן ההתבססות. גיזום בעונת התרדמה והכוונת הענפים על ההדליה שומרים את הגפן פתוחה ואת הפרי נגיש לקטיף.

לעמוד המין בקטלוג

מסקאדין טריומפף Vitis rotundifolia 'Triumph'

מסקאדין ‘טריומפף’ הוא זן ענבים שטופח באוניברסיטת ג׳ורג׳יה בארצות הברית, מהכלאה בין הזן ‘פריי’ לקו הטיפוח Ga. 29-49. זו גפן נמרצת המיועדת בעיקר לפרי מאכל טרי, ונמנית עם זני המסקאדין בעלי הפירות הבהירים. פרחיה פוריים לעצמם, כך שהיא יכולה להניב גם ללא זן מאביק נוסף.

הענבים בגוון ברונזה עם נטייה ברורה לוורוד, בינוניים עד גדולים ומתוקים מאוד. בגידול בטיפטון שבג׳ורג׳יה קוטר הפרי הממוצע הוא כ־2.4 סנטימטרים ומשקלו כ־9.4 גרם. טריומפף מבשיל שם בתחילת עונת המסקאדין, בהדרגה לאורך כמה קטיפים. פירות בשלים עלולים לנשור, ולכן כדאי לקטוף אותם במועד ולא להשאירם זמן רב על הגפן.

לגפן הבוגרת דרוש מרחב לאורך תמיכה חזקה: בהדליית מסקאדין ביתית בג׳ורג׳יה מקצים לכל צמח לפחות כ־6 מטרים לאורך השורה. את גובה הגפן ואת פרישת ענפיה קובעים בהדליה ובגיזום. מגדלים בשמש מלאה ובקרקע מנוקזת, ומקצרים מדי שנה את צימוח העונה הקודמת לדורבנות שמהם יתפתחו ענפי הפרי החדשים.

לעמוד המין בקטלוג

מסקאדין סוויט ג׳ני Vitis rotundifolia 'Sweet Jenny'

מסקאדין ‘סוויט ג׳ני’ הוא זן ענבים אמריקאי שפיתחה משתלת אייסון בג׳ורג׳יה. זו גפן נשירה בעלת צימוח נמרץ, המתפרשת בגידול מודלה לרוחב של כ־4.5–6 מטרים. היא זקוקה למבנה תמיכה קבוע ולגיזום שמפנה מקום לצימוח ולפרי בכל שנה.

הענבים גדולים, עגולים ובגוון ברונזה, בקוטר של כשלושה סנטימטרים. הם מתוקים ובעלי קליפה אכילה, ומיועדים בעיקר לאכילה טרייה. בגידול בג׳ורג׳יה כמות היבול משתנה מאוד בין עונות.

לסוויט ג׳ני פרחים נקביים, ולכן נחוץ בקרבתה זן מסקאדין פורה לעצמו. מגדלים בשמש ובקרקע מנוקזת, עם זרועות המסודרות על ההדליה. בגיזום החורף מקצרים את צימוח העונה הקודמת לדורבנות קצרים, שמהם יתפתחו הענפים נושאי הפרי בעונה הבאה.

לעמוד המין בקטלוג

מפראנג Bouea macrophylla

מפראנג, המוכר גם כגנדריה, הוא עץ פרי ירוק־עד מדרום־מזרח אסיה, ובכלל זה תאילנד, מלזיה ואיי אינדונזיה. הוא שייך למשפחת האלתיים, כמו המנגו. זהו עץ בעל צמרת צפופה, חרוטית עד עגולה, שביערות הטרופיים יכול להגיע לגובה של כ־27 מטרים.

העלים נגדיים, מוארכים ועוריים, והלבלוב הצעיר עשוי להיות סגול כהה או בהיר מאוד. הפירות כמעט עגולים, באורך של כשלושה וחצי עד חמישה סנטימטרים, ומצהיבים או מקבלים גוון כתום בהבשלה. הציפה בשרנית, מתוקה עד חמוצה, עם נימה שרפית קלה; גם פרי בשל עשוי להישאר חמצמץ מאוד.

פירות בשלים נאכלים טריים, מתבשלים בסירופ ומשמשים לריבה וללפתן. פירות צעירים נכנסים גם לתערובות סמבל בדרום־מזרח אסיה. העץ מעדיף שמש או חצי צל וקרקע לחה ומנוקזת. ריבוי בהרכבה או בהברכה מאפשר לשמר צמח בעל איכות פרי רצויה, בעוד ששתילים מזרעים עשויים להניב פירות שונים.

משמש מאנצ׳ורי Prunus mandshurica

משמש מאנצ׳ורי הוא מין משמש שמוצאו בצפון־מזרח סין ובצפון קוריאה. הוא גדל כשיח גדול או כעץ קטן; בתנאי גידול קרים הוא מגיע לגובה של כשלושה עד חמישה מטרים. פרטים בוגרים יכולים להיות רחבים יותר מגובהם.

הפריחה מרובה, ורודה ובהירה, ומזכירה פריחת דובדבן. הפירות קטנים, צהובים ובקוטר של כשלושה סנטימטרים. זהו משמש בר בעל פירות אכילים, שגודלם ואיכותם משתנים בין עצים.

העץ עמיד לקור חורפי, אך ניצני הפריחה והפרחים רגישים לקרה מאוחרת. בריבוי מזרעים נדרש שלב של קור לח לפני הנביטה, כחלק ממחזור התרדמה של הזרע.

נאנגקדאק Artocarpus heterophyllus × Artocarpus integer 'Nangkadak'

נאנגקדאק הוא מכלוא של ג׳קפרוט וצ׳מפקד, שפותח בגן הפירות מקארסארי באינדונזיה. הוא נבחר לשלב את תכונות שני ההורים בעץ בעל צמרת נמוכה, קומפקטית וצפופה יחסית.

הפירות בינוניים ביחס לג׳קפרוט, בדרך כלל במשקל של כשלושה עד חמישה קילוגרמים. הציפה עבה, צהובה־כתומה ורכה, טעמה קרוב לג׳קפרוט וריחה מתון יותר מן הריח החריף של צ׳מפקד. כשהפרי בשל, קליפתו הדקה נפתחת בקלות יחסית, ומקבץ הציפה והסיבים נפרד מן הציר המרכזי.

הפרי מפריש פחות שרף דביק מג׳קפרוט רגיל, דבר שמקל על פתיחתו ועל הוצאת חלקי הציפה לאכילה. במטע האם מנהלים את העצים בגיזום ובטיפול סדיר. ריבוי וגטטיבי שומר על תכונות הצמח הנבחר, ואילו שתילים מזרעים עשויים להניב פרי שונה.

נאנס Byrsonima crassifolia

נאנס הוא שיח גדול או עץ פרי מאמריקה הטרופית, מדרום מקסיקו והקריביים ועד פרו וברזיל. הוא שייך למשפחת המלפיגיים, וגדל בדרך כלל עד כעשרה מטרים, ולעיתים מגיע לכעשרים מטרים. העלים מבריקים מלמעלה ושעירים בגוון אפור־חום בצדם התחתון.

בזמן הפריחה מופיעים פרחים צהובים המחליפים את צבעם לכתום־אדום עם הזדקנותם. הפירות קטנים, עגולים וצהובים, עם ציפה בהירה, רכה ועסיסית סביב חלק פנימי קשה. טעמם מתוק־חמצמץ והניחוח חזק; לצד ריחות פרי ופריחה מורגשת בו גם נימה המזכירה גבינה בשלה.

הציפה נאכלת טרייה ומשמשת למשקאות, לשימורים ולליקרים. מאחר שהחמיצות והארומה משתנות בין צמחים, טעימת פרי מעץ האם מועילה בבחירת חומר ריבוי. נאנס גדל בשמש או בחצי צל, מסוגל להתבסס בקרקעות דלות ומפגין עמידות ליובש. בגינה יש להעדיף קרקע מנוקזת ולהשאיר מקום להתפתחות הצמרת.

נוני Morinda citrifolia

נוני הוא עץ פרי טרופי ממשפחת הפואתיים, שמוצאו באסיה ובאזור האוקיינוס השקט עד צפון אוסטרליה. הוא ירוק־עד, בעל עלים גדולים, נגדיים ומבריקים, ויכול להגיע לגובה של כתשעה מטרים. בטבע הוא נפוץ גם ביערות חוף ובשטחים פתוחים ומופרים.

הפרחים הלבנים מופיעים בקבוצות צפופות, שמהן מתפתח פרי מאוחה וגבשושי. הפרי הירוק נעשה צהבהב־לבן ורך בהבשלה, ואז נודף ממנו ריח חריף מאוד. מתחת לפני השטח הבולטים נמצאת ציפה בהירה ובתוכה זרעים רבים; אלה אינם פירות מתוקים המיועדים בדרך כלל לנשנוש מן העץ.

השימוש המוכר כיום הוא בסחיטת הפרי למיץ, ובאיי האוקיינוס השקט הוא משמש במסורת המקומית גם כמזון לשעת מחסור. נוני צומח בשמש, מסתגל למגוון רחב של קרקעות וסובל יובש לאחר התבססות. הריח של פרי בשל או שנשר הוא שיקול מעשי בבחירת מקום השתילה, במיוחד ליד אזור ישיבה.

נני ברי Viburnum lentago

נני ברי הוא שיח פרי נשיר מצפון־מזרח וממרכז צפון אמריקה, השייך לסוג מורן. הוא מפתח ענפים קשתיים ויכול לגדול גם כעץ קטן, בגובה של כ־4.5–5.5 מטרים וברוחב של כ־2.5–3 מטרים. מן הבסיס יוצאים נצרים, שיכולים עם הזמן ליצור קבוצה צפופה יותר.

באביב מופיעות תפרחות שטוחות של פרחים לבנים־קרמיים. הפירות קטנים, ובאותו אשכול אפשר לראות שלבים שונים של הבשלה: ירוק, צהבהב, ורוד ולבסוף כחול־שחור. הפרי הבשל מתוק ובעל קליפה קשיחה יחסית. הוא נאכל טרי או משמש לריבות, ומושך גם ציפורים ובעלי חיים אחרים.

העלים מבריקים ומשוננים, ובסתיו מקבלים גוונים של כתום, אדום וסגול לפני הנשירה. הצמח מתאים לשמש או לאור מסונן, ומעדיף קרקע לחה ומנוקזת. אפשר להשאירו כשיח רחב או לבחור גזעים לעיצוב כעץ קטן; סילוק נצרים מיותרים מגביל את התרחבות הקבוצה.

נקטרינה Prunus persica var. nucipersica

נקטרינה היא צורת פרי חלקת־קליפה של האפרסק, שמוצאו בסין, ולא הכלאה בין אפרסק לשזיף. זהו עץ נשיר ממשפחת הוורדיים, בעל צמרת מעוגלת ועלים צרים ומשוננים. עצים בגודל רגיל יכולים להגיע לכ־4.5–7.5 מטרים בגובה וברוחב, אך הכנה והגיזום משפיעים מאוד על ממדיהם בגינה.

הפרחים הוורודים נפתחים באביב, לעיתים עוד לפני הלבלוב. הפרי עגול, חלק ועסיסי, עם קליפה בגווני צהוב ואדום וציפה לבנה או צהובה, בהתאם לזן. גם מידת המתיקות, החמיצות וההיצמדות לגלעין משתנה בין זנים. אוכלים את הפרי טרי או מבשלים אותו לקינוחים ולשימורים, לאחר הפרדת הגלעין.

נקטרינה זקוקה לשמש, לקרקע פורייה ומנוקזת ולהתאמה בין דרישת הקור של הזן לבין החורף המקומי. גיזום שנתי נחוץ לשמירה על מבנה חזק ונגיש. קרה מאוחרת באביב עלולה לפגוע בפרחים ובחנטים.

סאלאק Salacca zalacca

סאלאק הוא דקל פרי טרופי מאינדונזיה, המוכר גם בשם ‘פרי הנחש’ בשל הקליפה הקשקשית של פירותיו. הוא יוצר גוש צפוף של גבעולים קצרים ועבים, שלעיתים כמעט אינם נראים מעל הקרקע. למרות הגזע הקצר, זהו צמח רחב: העלים המנוצים והקשתיים מגיעים לאורך של כשלושה עד שבעה מטרים, ובפטוטרותיהם קוצים חזקים.

הפירות עגולים עד ביציים, והקשקשים שעל קליפתם נעשים חומים־אדמדמים בהבשלה. בתוך הקליפה נמצאים חלקי ציפה בשרניים סביב הזרעים. הפרי הבשל מתוק, עם טעמים המזכירים שילוב של תפוח, אננס ובננה; פרי פחות בשל חמוץ ועפיץ יותר.

את הציפה הבשלה אוכלים טרייה, מכינים ממנה שימורים וממתקים או כובשים אותה. סאלאק גדל בטבע ביערות שפלה לחים ובאזורים ביצתיים, ויכול ליצור סבך שקשה לעבור בו. לגידולו בוחרים מקום מוצל או מוצל חלקית עם אספקת מים טובה, ומשאירים מרחק מן השבילים כדי שהעלים הקוצניים לא יפריעו למעבר.

סמבוק שחור Sambucus nigra

סמבוק שחור הוא שיח גדול או עץ קטן נשיר שמוצאו באירופה. הוא מפתח כמה גזעים וענפים קשתיים, ובדרך כלל מגיע לגובה של כשלושה עד שישה מטרים ולרוחב דומה. צמיחתו מהירה, ונצרים העולים מן השורשים מאפשרים לו להתרחב וליצור גוש צפוף.

העלים מורכבים מעלעלים משוננים, ובזמן הפריחה נפתחות תפרחות רחבות ושטוחות של פרחים לבנים־קרמיים וריחניים. בהמשך מתפתחים אשכולות של פירות קטנים ומבריקים, המכהים לסגול־שחור. הפרחים משמשים להכנת סירופים ומשקאות, ואילו הפירות הבשלים משמשים לריבות וליין לאחר בישול.

מפרידים מן הפרי את העוקצים ומבשלים לפני אכילה; העלים, הגבעולים ופירות לא בשלים אינם חלק ממנת הפרי. בגינה הסמבוק מעדיף קרקע לחה, עשירה בחומר אורגני ומנוקזת. הוא גדל גם בחצי צל, אך פורח ומניב טוב יותר בשמש. הסרת נצרים לא רצויים שומרת על גבולות השיח ועל הגישה לקטיף.

ספודילה Manilkara zapota

ספודילה היא עץ פרי ירוק־עד מחצי האי יוקטן שבמקסיקו וממרכז אמריקה, ממשפחת הספוטיים. זהו עץ מאריך ימים בעל צמרת צפופה, הגדל לאט אך עשוי להגיע עם השנים לכ־18–30 מטרים. בגינה אפשר לשמור אותו בגיזום בגובה של כארבעה מטרים, כדי להקל על הטיפול ועל הקטיף.

הפירות עגולים עד ביציים, בעלי קליפה חומה ומעט מחוספסת. הציפה הבשלה מתוקה מאוד, רכה ולעיתים מעט גרגרית, ובתוכה זרעים כהים ומבריקים. אוכלים את הציפה טרייה לאחר הפרדת הזרעים, ומשתמשים בה גם בגלידות, בסורבה ובמשקאות סמיכים.

חשוב לקטוף פרי שהגיע לבגרות ולהניח לו להתרכך: פרי שנקטף מוקדם מדי עלול להישאר דביק בשרף ולא לפתח טעם טוב. העץ מעדיף שמש וקרקע מנוקזת, ומסתגל גם לקרקע גירית. שתילים צעירים זקוקים למים סדירים ולהגנה מקור, בעוד שעצים מבוססים סובלים יובש טוב יותר.

ספודילה CM19 (‘Mega’) Manilkara zapota 'Mega'

ספודילה CM19, הידועה בשם ‘מגה’, היא זן מלזי שפיתח מכון המחקר החקלאי MARDI. היא נבחרה בעיקר בזכות פירות גדולים, ומוכרת גם בקוד C64. זהו עץ בעל הסתעפות צפופה, שבגידול בתאילנד מגיע לגובה של שלושה מטרים ומעלה וממשיך להתפתח בהתאם לתנאים ולעיצוב הצמרת.

בגידול במלזיה הפירות שוקלים בדרך כלל כ־300–400 גרם. ציפתם מתוקה מאוד. את הספודילה אוכלים לאחר שהגיעה לבגרות והתרככה, כשהציפה מוכנה להיפרד מן הזרעים.

פרי שנקטף מוקדם מדי עלול שלא לפתח את המתיקות והמרקם הרצויים. גיזום ועיצוב שומרים על ענפים חזקים ונגישים. ריבוי וגטטיבי שומר על תכונות הזן ועל איכות הפרי.

ספוטה לבנה Casimiroa edulis

ספוטה לבנה היא עץ פרי מרמות מרכז מקסיקו וממרכז אמריקה. למרות שמה, היא שייכת למשפחת הפיגמיים, משפחת ההדרים. העץ מפתח צמרת זקופה עד מתפשטת ויכול להגיע לגובה של כ־4.5–18 מטרים. עליו מורכבים בדרך כלל מחמישה עלעלים היוצאים מנקודה משותפת.

הפרי עגול, בעל קליפה דקה בגוונים ירוקים־צהבהבים עד צהובים. בפנים נמצאת ציפה לבנה עד קרמית, חלקה ומתוקה, המקיפה בין זרע אחד לחמישה. בחלק מהזנים והשתילים מורגשת מרירות קלה, במיוחד בציפה הסמוכה לקליפה. אוכלים את הציפה הבשלה ומפרידים את הזרעים, שאינם אכילים.

העץ מתאים לאקלים סובטרופי שבו יש תקופה קרירה או יבשה המעודדת מחזור פריחה ברור. הוא מעדיף שמש וקרקע מנוקזת, ומסתגל גם לקרקעות גיריות. חלק מהזנים זקוקים להאבקה מעץ אחר כדי להניב היטב. מאחר שהצמרת עשויה להיות גדולה, חשוב לתכנן את מקומה ואת הגיזום מראש.

ספוטה שחורה Diospyros nigra

ספוטה שחורה היא עץ פרי ממקסיקו וממרכז אמריקה, קרובו של האפרסמון במשפחת האפרסמוניים. היא יכולה להגיע לגובה של כ־25 מטרים, ובעלת עלים גדולים, מוארכים ועוריים. הפרחים לבנים וקטנים יחסית, ומופיעים בחיקי העלים.

הפירות עגולים עד פחוסים, בקוטר של כחמישה עד חמישה־עשר סנטימטרים. הקליפה ירוקה ומקבלת גוון ירוק עמום בהבשלה, בעוד שהציפה נעשית חומה כהה עד כמעט שחורה. המראה הכהה והמרקם הרך של הציפה הבשלה מזכירים פודינג שוקולד.

אוכלים את הציפה רק לאחר הבשלה מלאה. פרי לא בשל עפיץ ואינו מתאים למאכל. הציפה הרכה נאכלת טרייה ומשמשת לגלידות, לקינוחים ולמשקאות. העץ מעדיף שמש וקרקע לחה ומנוקזת, ורגיש למחסור במים. אפשר להרבותו מזרעים או בהרכבה, כאשר מבקשים לשמור על תכונות של עץ נבחר.

סרוויס ברי Amelanchier alnifolia / Amelanchier laevis

סרוויס ברי הוא שם לקבוצת שיחי פרי ועצים קטנים נשירים מצפון אמריקה, ממשפחת הוורדיים. שניים ממיניו הם ססקאטון, Amelanchier alnifolia, שמוצאו במערב היבשת ובמרכזה, וסרוויס ברי אלגני, Amelanchier laevis, שמוצאו במזרחה. בשניהם מופיעים באביב אשכולות של פרחים לבנים, עוד לפני שהעלווה מתפתחת במלואה.

הפירות קטנים, מעוגלים, ומבשילים לכחול־סגול או לסגול כהה. הם מתוקים ועסיסיים, ונאכלים טריים או משמשים לריבות ולמאפים. דמיונם לאוכמניות הוא במראה ובשימוש, אך אלה קרובי משפחה של תפוחים ואגסים. בסרוויס ברי אלגני גם העלווה הצעירה בולטת בגוון ברונזה־סגול, לפני שהיא מוריקה.

ססקאטון גדל לרוב כשיח בגובה כ־1–5.5 מטרים, ובתנאים נוחים יכול להגיע לכ־9 מטרים. סרוויס ברי אלגני גדול יותר בגינון: כ־4.5–7.5 מטרים גובה וכ־4.5–6 מטרים רוחב. לכן בחירת המין משפיעה על המקום הדרוש. שניהם גדלים בשמש או בצל חלקי; קרקע מנוקזת ולחה מסייעת לגידול, ושמש טובה חשובה לפריחה ולפרי.

ענבי ים Coccoloba uvifera

ענבי ים הם פירותיו של עץ חוף מאמריקה הטרופית, ובכלל זה פלורידה, הקריביים ומרכז אמריקה. הצמח שייך למשפחת הארכוביתיים. במקומות מוגנים הוא עשוי להגיע לגובה של כ־10–15 מטרים ולרוחב של כ־6–9 מטרים, ואילו ליד הים, ברוח ובקרקע דלה, הוא גדל לעיתים כשיח נמוך ומשתרע.

העלים גדולים, עגולים ועוריים, עם עורקים אדומים בולטים; עלים צעירים עשויים להיות בגוון ברונזה. הפרחים בהירים וקטנים, והפירות ערוכים בשרשרות ארוכות המשתלשלות מן הענפים. בהבשלה הם נעשים סגולים ובשרניים, ובתוכם גלעין. הציפה אכילה ומשמשת בין היתר להכנת ריבה.

הפירות מתפתחים על עצים נקביים, ולכן לצורך הנבה נדרשת גם אבקה מעץ זכר. ענבי ים מתאימים לשמש ולקרקע מנוקזת, ומגלים עמידות טובה לרסס מלח וליובש לאחר התבססות. אפשר לעצב את הצמח כעץ צל, כגדר או כשובר רוח, בהתאם לשטח הזמין.

ענבת הסתיו Elaeagnus umbellata

ענבת הסתיו היא שיח פרי נשיר שמוצאו באסיה. היא מפתחת ענפים מתפשטים וצמרת רחבה, בגובה של כשלושה עד חמישה מטרים וברוחב שיכול להגיע לכשישה עד תשעה מטרים. הצד התחתון של העלים כסוף, והענפים עשויים לשאת קוצים קצרים.

באביב מופיעים פרחים קטנים, קרמיים וריחניים. הפירות מאדימים בהבשלה, מנוקדים בקשקשים כסופים זעירים ומכילים זרע יחיד. הציפה מתוקה־חמצמצה כשהיא בשלה, והחמיצות היא חלק בולט מאופיו של הפרי. אפשר לאכול אותה טרייה או להכין ממנה שימורים.

השיח גדל בשמש או בחצי צל, מסתגל לקרקעות דלות ועמיד ליובש לאחר התבססות, אך אינו מתאים לקרקע רטובה בקביעות. שורשיו מקיימים קשר עם חיידקים מקבעי חנקן. הוא גם יוצר זרעים המופצים בידי ציפורים; במקומות שונים מחוץ לתחום תפוצתו הוא נעשה פולשני, ולכן בגינה כדאי לעקוב אחר נבטים ולהסיר התפשטות לא רצויה.

עץ הטווס Caesalpinia pulcherrima

עץ הטווס הוא שיח נוי או עץ קטן ממשפחת הקטניות, שמוצאו באמריקה הטרופית. הוא מגודל בזכות פרחיו הצבעוניים, המופיעים באשכולות בקצות הענפים ומושכים דבורים ופרפרים. בפרחים משתלבים אדום, כתום וצהוב, ומתוכם בולטים אבקנים ארוכים ודקים.

העלים מחולקים לעלעלים קטנים וסגלגלים המסודרים בזוגות לאורך צירים צדדיים. לאחר הפריחה מתפתחים תרמילים שטוחים ומוארכים; כשהם מבשילים, הם נפתחים ומפזרים את הזרעים. בבגרותו הצמח מגיע לגובה של כ־3–6 מטרים ולרוחב של כ־2–4 מטרים. ענפיו נושאים קוצים, ולכן צריך להשאיר להם מרחב כשהוא נטוע סמוך למעבר.

לפריחה טובה חשוב לספק לו שמש מלאה, שכן בצל כבד הפריחה פוחתת. הוא מתאים לקרקע פורייה ומנוקזת, עם השקיה מתונה. גיזום חידוש מסייע לשמור על חיוניותו, ואפשר להרבות אותו מזרעים.

עץ חמאת בוטנים Bunchosia glandulifera

עץ חמאת הבוטנים הוא שיח או עץ קטן ירוק־עד מאמריקה הטרופית, ושמו המדעי הוא Bunchosia glandulifera. הוא מפתח פרחים צהובים באשכולות, ואחריהם פירות קטנים ומאורכים המבשילים לאדום כהה. הכינוי מתייחס לאופי הציפה של הפרי הבשל.

הציפה מתוקה, סמיכה ודחוסה, והמרקם שלה מזכיר חמאת בוטנים. ממתינים עד שהפרי רך מאוד, מפרידים את הציפה מן הזרע ואוכלים אותה טרייה; אפשר לשלב אותה גם במשקאות חלב. כמות הציפה בכל פרי אינה גדולה, משום שהזרע תופס חלק ניכר מנפחו.

בגידול בקרקע ובתנאים טובים העץ מגיע בדרך כלל לגובה של כ־2–5 מטרים. הוא מתאים לאקלים טרופי וסובטרופי, לשמש ולקרקע מנוקזת, עם השקיה מתונה וסדירה. אפשר לגדלו גם במכל. העלווה נשארת על הצמח לאורך השנה, ולכן הוא משמש בגינה כשיח ירוק גם בין מחזורי הפריחה והפרי.

עץ ילאנג ילאנג Cananga odorata

ילאנג ילאנג הוא עץ בושם טרופי מדרום־מזרח אסיה ועד אוסטרליה, ממשפחת האנוניים. בצורתו הרגילה הוא מגיע לגובה של כ־10–20 מטרים. הענפים הדקים והארוכים משתפלים כלפי מטה ויוצרים צמרת פתוחה ולא אחידה, עם עלים מוארכים בגוון ירוק כהה.

הפרחים הם החלק שבזכותו מגדלים את העץ: עלי הכותרת הארוכים מתפתלים ומשנים את צבעם מירוק לצהוב־חום עם התבגרותם. הריח מתוק וחזק, והפרחים משמשים לייצור הבושם והשמן הארומטי הנושאים את שם הצמח. בהמשך מופיעים פירות קטנים, המכהים מירוק לשחור בהבשלה.

ילאנג ילאנג מתאים למקום חם ושמשי ולאספקת מים מתונה וסדירה. ממדיו של העץ והענפים המשתפלים מצריכים מרחב.

פאו פאו Asimina triloba

פאו פאו אמריקאי הוא עץ פרי נשיר ממזרח צפון אמריקה, השייך למשפחת האנוניים. בטבע הוא גדל בין עצי יער בקרקע לחה ועשירה. בגידולו הרגיל הוא מגיע לגובה ולרוחב של כ־4.5–9 מטרים, ומסוגל להוציא נצרים מן השורשים וליצור קבוצת עצים.

באביב, לפני העלים, נפתחים פרחים חומים־סגולים בעלי שישה עלי כותרת. בהמשך מתפתחים פירות גדולים ומאורכים, שבתוכם ציפה רכה ומתוקה במרקם של קסטארד ובטעם המזכיר בננה. אוכלים את הציפה הבשלה לאחר הפרדת הקליפה והזרעים. העלים גדולים ומשתפלים, ובסתיו מצהיבים לפני הנשירה.

למרות המראה הטרופי של העלווה והפרי, זהו עץ של אקלים ממוזג. להנבה נחוצים שני פרטים שונים גנטית, משום שהפרחים אינם מפרים את עצמם. הוא גדל גם בחצי צל, אך מניב טוב יותר בשמש, בקרקע ששומרת לחות ומתנקזת היטב. נצרים של אותו עץ אינם תחליף לעץ מאביק שונה.

פג'ויה ‘בית אלעזרי’ Acca sellowiana 'Beit Elazari'

פג׳ויה ‘בית אלעזרי’ היא זן של פג׳ויה, פרי ממשפחת ההדסיים שמוצאו באזורים הסובטרופיים עד הקרירים של דרום אמריקה. לפג׳ויה עלים גלדניים, ירוקים בצדם העליון ומכסיפים בצדם התחתון. הפרחים בולטים בין העלים בזכות אבקניהם האדומים ועלי הפרח הבהירים והבשרניים.

הפירות נשארים ירוקים גם כשהם בשלים. מתחת לקליפה העבה נמצאת ציפה עסיסית, ארומטית וחמצמצה; חוצים את הפרי ואוכלים אותה בכפית, או מסירים את הקליפה. הפרי מתאים לאכילה טרייה, לריבות, למשקאות ולמאפים. אוספים את הפירות הבשלים סמוך לנשירתם, משום שצבעם לבדו אינו מעיד על מצבם והשהייה על הקרקע מקצרת את איכותם.

הפג׳ויה גדלה כשיח גדול או כעץ קטן; בתנאים טרופיים היא עשויה להגיע לגובה ולרוחב של כ־3–4.5 מטרים. גיזום מעודד הסתעפות צפופה ומאפשר לעצב אותה גם כגדר חיה. היא פורחת ומניבה היטב בשמש, סובלת צל קל וזקוקה לקרקע מנוקזת ולהשקיה סדירה בזמן התפתחות הפרי. דרישות ההאבקה משתנות בין זני הפג׳ויה.

פומלית Citrus maxima × paradisi

פומלית, המוכרת כ‘אורובלנקו’, היא מכלוא של פומלה דלת־חומצה ואשכולית לבנה, שטופח באוניברסיטת קליפורניה בריברסייד. העץ נמרץ ובעל צמרת מתפשטת. בגידול בגינה הוא מגיע לגובה של כשלושה עד ארבעה וחצי מטרים; הגודל בפועל מושפע מן הכנה, מתנאי הגידול ומאופן הגיזום.

הפרי עגול־פחוס, בעל קליפה עבה שנותרת ירקרקה־צהובה גם בבשלות. מתחתיה שכבה לבנה ספוגית וציפה צהובה־בהירה, מתוקה ועדינה, לרוב כמעט ללא זרעים. הקליפה והקרומים עשויים להיות מרים יותר מן הציפה, ולכן הפרדת הפלחים מן הקרומים מבליטה את טעמו המתון של החלק האכיל.

אורובלנקו מבשילה מוקדם יחסית לאשכוליות רבות ויכולה להישאר זמן ניכר על העץ לאחר הבגרה. צבע ירוק של הקליפה אינו סיבה להמתין בהכרח להצהבה מלאה; הטעם ובגרות הפרי הם הסימנים השימושיים. בגינה מגדלים בשמש ובקרקע מנוקזת ומשאירים מרחב לצמרת המתפשטת.

פטל תום Rubus idaeus 'Tom'

פטל ‘תום’ הוא זן של פטל אדום, צמח פרי ממשפחת הוורדיים שמוצאו באירופה ובאסיה. זהו שיח נשיר המתחדש באמצעות קנים היוצאים ממערכת שורשים רב־שנתית. בגידול בישראל הוא נבדל בזכות קנים חסרי קוצים ופירות אדומים גדולים, ומניב בכמה גלים במהלך העונה.

הפרי מורכב מיחידות קטנות המחוברות זו לזו. בקטיף הוא נפרד מן המצעית שעליה התפתח ונשאר חלול במרכזו — אחד ההבדלים הבולטים בינו לבין פרי האוסנה. לפרי ארומה אופיינית ועדינה, והוא מתאים לאכילה טרייה.

‘תום’ יכול להניב על קנים שצמחו באותה שנה. הקנים זקוקים לתמיכה או להדליה, והצמח מעדיף בתנאי הארץ הצללה חלקית, השקיה סדירה וקרקע עמוקה ומנוקזת. תכנון המקום צריך לכלול גם את הקנים החדשים היוצאים מבסיס הצמח, ולא רק את נפח השתיל בזמן הקנייה.

פיטאיה גולדן וורט' Selenicereus sp. 'Worth' (variegated)

פיטאיה גולדן וורט׳ היא צורה מגוונת של פיטאיה בשם Worth, קקטוס מטפס מקבוצת הפיטאיות שמוצאה באמריקה הטרופית. היא מופצת לגידול באסיה, ובולטת בגבעולים בעלי גיוון ירוק־צהוב, המעניקים לה ערך כצמח נוי גם בלי פרי.

הגבעולים עשויים להיות מפוספסים, מפותלים ולעיתים צהובים כמעט לגמרי. גם בפירות מופיע גיוון ירוק־צהוב. הגיוון אינו אחיד: קטעי צימוח שונים באותו צמח יכולים להציג חלוקה שונה בין הרקמה הירוקה לרקמה הצהובה.

זהו מטפס גדול שיכול להתפרש לאורך מטרים רבים על תמיכה. צמיחתו איטית יחסית, ולעיתים מרכיבים אותו על כנה ירוקה. בגינה מגבילים את התארכותו בהדליה ובגיזום ומשאירים מקום לענפים המשתלשלים. הצימוח המגוון רגיש לשמש חזקה, ומתאימים לו חום, אור מבוקר וקרקע שמתנקזת היטב.

פיטאיה G2 Selenicereus sp. 'Thomson G2'

פיטאיה G2, המשווקת גם בשם Thomson G2, היא קקטוס מטפס מקבוצת הפיטאיות שמוצאה באמריקה הטרופית. הצמח מפתח גבעולים בשרניים הנאחזים בתמיכה, ופרחים גדולים וריחניים הנפתחים בלילה.

בפרי הבשל הקליפה אדומה וקשקשי הפרי מסתיימים בקצוות ירוקים. הציפה סגולה ובעלת טעם חמצמץ, ובתוכה זרעים קטנים. משקל הפרי כ־225–315 גרם.

זהו מטפס בעל צימוח מתמשך, שגבעוליו מתארכים לאורך התמיכה. את ממדיו בגינה קובעים באמצעות הדליה וגיזום, תוך השארת מקום לענפים המשתלשלים. הוא זקוק לניקוז טוב ולהסתגלות הדרגתית לשמש חזקה. האבקה מסייעת עשויה להידרש לצורך חנטה.

פינגר ליים (קוויאר ליים) Citrus australasica

פינגר ליים, או קוויאר ליים, הוא הדר אוסטרלי שמוצאו ביערות הגשם של דרום־מזרח קווינסלנד וצפון ניו סאות׳ ויילס. בטבע הוא גדל כשיח או כעץ תת־יער בגובה של עד כשישה מטרים. הענפים קוצניים, ובין הזנים יש צורות זקופות ופתוחות לצד שיחים צפופים ומשתפלים.

הפירות ארוכים וצרים, ולעיתים מגיעים לאורך של כ־12 סנטימטרים. כאשר פותחים אותם משתחררות שלפוחיות מיץ נפרדות, דמויות כדוריות קוויאר. צבע הקליפה והציפה משתנה בין הזנים, מירוק וצהוב ועד ורוד, אדום וסגול. גם מספר הזרעים משתנה בין זנים, וצבע הציפה עשוי להיות שונה מצבע הקליפה.

כדוריות המיץ משמשות כתוספת למנות, והציפה מעובדת גם לרטבים ולריבות. מטעים מסחריים גדלים בהצלחה בשמש, אך חשוב להגן מפני רוחות שעלולות לשפשף את הפרי בקוצים ולפגוע בקליפה. קרקע מנוקזת ובחירת כנה המתאימה לקרקע ולאקלים הן חלק מרכזי בגידולו.

פלסה (אוכמנייה הודית) Grewia asiatica

פלסה היא שיח פרי או עץ קטן מדרום אסיה, המזוהה במיוחד עם גידול בהודו ובנפאל. היא מגיעה לגובה של כארבעה וחצי מטרים, בעלת ענפים ארוכים ודקים ועלים רחבים ומשוננים. באקלים סובטרופי היא משירה את העלים לתקופת מנוחה קצרה לפני הצימוח החדש.

הפרחים צהובים וקטנים, והפירות עגולים, אדומים עד סגולים, בקוטר של כשני סנטימטרים. הציפה רכה, מעט סיבית, לבנבנה־ירקרקה ומוכתמת בסגול־אדום סביב זרע אחד או שניים. הטעם חמצמץ ונעים; אוכלים את הפרי הבשל טרי ומכינים ממנו סירופ ומשקה קר, המוכרים בצפון הודו.

פלסה מסתגלת למגוון קרקעות ולתקופות יובש, ומניבה טוב יותר באקלים שבו יש הבדל ברור בין עונות השנה. הפרחים והפירות נוצרים על צימוח העונה החדשה, ולכן גיזום שנתי הוא חלק חשוב מהגידול. ההבשלה אינה מתרחשת בבת אחת, וקוטפים את הפירות בכמה סבבים לאורך עונת הפרי.

פלפל אנגלי Pimenta dioica

פלפל אנגלי הוא תבלין המופק מפירותיו של עץ טרופי מהקריביים וממרכז אמריקה. העץ שייך למשפחת ההדסיים ומגיע לגובה של עד כחמישה־עשר מטרים. העלים נגדיים, עוריים ומנוקדים בבלוטות ריח, וכשמועכים אותם משתחררת הארומה האופיינית לצמח.

הפרחים קטנים ולבנים ונישאים בתפרחות מסועפות. אחריהם מופיעים פירות כדוריים זעירים, ירוקים בתחילה וסגולים־שחורים בבשלות. הפירות המיובשים והטחונים משמשים לתיבול מאפים, תבשילים ומוצרי בשר. ניחוחם מזכיר יחד ציפורן, קינמון ואגוז מוסקט, ומכאן השם האנגלי Allspice.

למרות שהפרחים נראים דו־מיניים, יש עצים המתפקדים בעיקר כזכר ואחרים כנקבה, נתון חשוב אם רוצים לגדל את העץ בשביל הפירות. הוא מעדיף שמש וקרקע פורייה ומנוקזת, עם אספקת מים מתונה. העלווה הריחנית והמבנה העצי מעניקים לו ערך בגינה גם מחוץ לעונת הפרי.

פסיפלורה בננה Passiflora tarminiana / P. tripartita var. mollissima

פסיפלורה בננה היא שם לשני מטפסי פרי קרובים מהרי האנדים בדרום אמריקה: Passiflora tarminiana ו־Passiflora tripartita var. mollissima. הם נבדלים זה מזה במבנה הפרח, אך שניהם נושאים פרחים ורודים ופירות מוארכים שקליפתם מבשילה לצהוב. הכינוי ״בננה״ מתייחס לצורת הפרי ולצבעו.

בתוך הפרי יש ציפה עסיסית המקיפה זרעים רבים, כפי שמוכר מפסיפלורות אחרות. אוכלים את ציפת הפרי רק כשהוא בשל לגמרי וקליפתו צהובה עד צהובה־כתומה; אין להשתמש בפרי הבוסר.

אלה מטפסים ירוקי־עד ונמרצים, שיכולים לפרוש גבעולים באורך של עד כ־10 מטרים על הצמחייה והתמיכות שסביבם. בגינות מוליסימה מטפסת לאורך של כ־4–8 מטרים. הם זקוקים למקום ולתמיכה מתאימים; גידולם על עצים סמוכים עלול לכסות את צמרותיהם. למוליסימה מתאימה קרקע לחה ומנוקזת, בשמש או בצל חלקי.

פסיפלורה שוגר פרוט Passiflora ligularis

פסיפלורה שוגר פרוט היא גרנדילה מתוקה, מין מטפס של פסיפלורה שמוצאו במרכז אמריקה ובצפון־מערב דרום אמריקה. העלים גדולים ודמויי לב, והפרחים ריחניים, בגוני לבן וירקרק, עם עטרה של חוטים סגולים ולבנים. הפרי מעוגל וקליפתו מבשילה לצהוב־כתום.

בתוך הקליפה הקשיחה יש שכבה לבנה וספוגית, המקיפה ציפה שקופה וג׳לטינית ובה זרעים שחורים קטנים. הציפה מתוקה, ארומטית ובעלת חמצמצות עדינה; הזרעים מוסיפים פריכות כשאוכלים אותה בכפית. אפשר לאכול את תוכן הפרי טרי, להוסיף אותו ליוגורט ולסלט פירות או להשתמש בו במשקאות ובקינוחים.

זהו מטפס נמרץ וירוק־עד, המגיע בגינון לאורך של כ־4–8 מטרים על תמיכה. הוא זקוק להדליה יציבה ולמקום מוגן, עם אדמה לחה אך מנוקזת היטב. שמש או צל חלקי מתאימים לגידולו, ואת הענפים מכוונים לאורך התמיכה כדי להשאיר גישה לפרחים ולפרי.

פפאיה Carica papaya

פפאיה היא צמח פרי טרופי שמוצאו במרכז אמריקה. אף שהיא נראית כעץ, הגזע שלה עשבוני ואינו בנוי כגזע מעוצה רגיל. בראשו נפרשת שושנת עלים גדולים ומפורצים, הנישאים על פטוטרות ארוכות, ומתחתיה מתפתחים הפירות בצמוד לגזע. צמח ותיק עשוי להגיע לגובה של שמונה עד עשרה מטרים.

הפרי הצעיר ירוק, ובהבשלה קליפתו מצהיבה עד כתומה. הציפה של פרי בשל מתוקה ועסיסית; אפשר לאכול אותה טרייה או להכין ממנה ריבות ושימורים. יש גם שימוש בפפאיה ירוקה מבושלת כירק, כך שמועד הקטיף תלוי בשימוש המיועד.

בפפאיה קיימים צמחים זכריים, נקביים ודו־מיניים, ולכן מיניות הצמח משפיעה על תכנון ההנבה. היא מתאימה לאקלים חם ורגישה לכפור. עם השנים אזור הפרי עולה לאורך הגזע והקטיף נעשה קשה יותר; במטעים טרופיים מקובל לחדש את הצמחים לאחר כמה שנות גידול.

פפאיה מלון Carica papaya

פפאיה מלון היא פפאיה, צמח פרי טרופי שמוצאו במרכז אמריקה, המוכר גם בשם Melon Papaya. לצמח גזע זקוף ועשבוני, ובראשו כתר של עלים גדולים ומפורצים על פטוטרות ארוכות. הפירות נישאים קרוב לגזע מתחת לעלים.

הפרי הירוק משנה את צבע קליפתו לצהוב או לכתום בזמן ההבשלה. בתוכו ציפה מתוקה ועסיסית וחלל מרכזי המכיל זרעים. אוכלים את הציפה הבשלה לאחר הסרת הקליפה והזרעים, או משתמשים בה לריבות ולשימורים.

פפאיה בוגרת עשויה להגיע לכ־6 מטרים בתנאים טרופיים, ובצמחים ותיקים גם לכ־8–10 מטרים. הגידול דורש חום, שמש וניקוז טוב. הצמחים עשויים להיות זכריים, נקביים או דו־מיניים, ולכן לתכנון ההנבה בוחרים צמחים בעלי פריחה מתאימה.

לעמוד המין בקטלוג

פפאיה סולו הוואי Carica papaya — Solo Group

פפאיה סולו הוואי היא פפאיה מקבוצת סולו, שפותחה בהוואי מזרעים שהובאו מברבדוס. הקבוצה כוללת כמה זנים, ובהם קפוהו, סאנרייז וואימנלו. המין שממנו פותחו הזנים הוא צמח פרי שמוצאו באמריקה הטרופית.

פירות סולו מזוהים עם פפאיות קטנות יחסית המתאימות למנה אישית. בקפוהו הציפה צהובה־כתומה, ובסאנרייז היא כתומה־אדמדמה; גם גודל הפרי משתנה בין הזנים. את הפרי הבשל חוצים, מוציאים את הזרעים ואוכלים את הציפה הרכה והמתוקה.

במטעי הפפאיה בהוואי הצמח יכול להמשיך ולהתארך עד לכ־9 מטרים, אך מחדשים את המטע הרבה לפני שממצים את גובהו, בין היתר משום שהקטיף נעשה קשה. זהו צמח רגיש לכפור הזקוק לחום ולניקוז טוב.

לעמוד המין בקטלוג

פפינו דולצ'ה Solanum muricatum

פפינו הוא שיח פרי שמוצאו בגידולי האנדים של דרום אמריקה, ממשפחת הסולניים. למרות הכינויים ״מלון אגסי״ ו״מלון שיח״, הוא קרוב בוטנית לעגבנייה ולחציל. זהו צמח ירוק־עד ומסועף, המגיע בגידול בגינה לכחצי מטר עד מטר בגובה וברוחב.

הפרחים לבנים וסגולים, ומהם מתפתחים פירות שצורתם משתנה בין הזנים. בפרי הטיפוסי הקליפה חלקה, קרמית־צהובה ומעוטרת בפסים סגולים. הציפה עסיסית וריחנית, בטעם מתוק ועדין; השונות בין הצמחים גדולה, ולכן המראה והטעם אינם אחידים בכל פפינו.

השיח זקוק למקום מואר ומוגן ולקרקע ששומרת על לחות אך מנקזת עודפי מים. הוא רגיש לקפיאה, ובאקלים קר מגדלים אותו תחת מחסה. ההשקיה חשובה בזמן יצירת הפרי, וריבוי מייחורים הוא דרך מקובלת לשמור על תכונותיו של צמח נבחר.

פרח החשמל Acmella oleracea

פרח החשמל הוא צמח תבלין עשבוני ממשפחת המורכבים, המזוהה בעיקר עם דרום אמריקה הטרופית. הוא מוכר גם בשם ג׳מבו. זהו צמח נמוך ומסועף, שבגידול בגינה מגיע לעשרות סנטימטרים, בדרך כלל עד כחצי מטר בגובה וברוחב.

בקצות הגבעולים מופיעות קרקפות צפופות וכדוריות, צהובות ולעיתים בעלות מרכז אדמדם. הן נראות ככפתורים קטנים, ללא שולי עלי הכותרת הבולטים המוכרים מחינניות. העלים והפרחים משמשים במטבח; בלעיסתם מורגשים עקצוץ ואלחוש זמני, וזו התכונה שנתנה לצמח את שמו העברי השימושי.

הצמח אוהב חום ושמש, ומעדיף קרקע עשירה. במקום שבו החורף קר מגדלים אותו כעונתי של הקיץ, ואילו בתנאים חמים הוא עשוי להתמיד יותר מעונה אחת. לאחר שהתפרחות דוהות ומתייבשות אפשר לאסוף מהן זרעים. הפריחה הממושכת והגובה הנמוך מתאימים גם לשפת ערוגה.

פרי חלב ברזילאי Cordia taguahyensis

פרי חלב ברזילאי הוא פריו של עץ קטן מיערות החוף הלחים של ברזיל. הוא גדל על קורדיה טגואיינסיס, בעלת צמרת צפופה ומעוגלת וגזע שלעיתים קרובות מתפצל. בבית גידולה הטבעי היא מגיעה לגובה של כשלושה עד שישה מטרים.

העלים מוארכים, חלקים ובעלי שוליים גליים, והפרחים הלבנים ערוכים בתפרחות בקצות הענפים. הפירות נעשים לבנים בהבשלה מלאה. מתחת לקליפה הדקה נמצאת ציפה שקופה, ג׳לטינית ודביקה, המקיפה זרע יחיד; בבסיס הפרי נשאר גביע ירקרק.

אוכלים את הציפה של הפרי הבשל ומוציאים את הזרע. הפירות משמשים גם להכנת ריבה. בגינה העץ מתאים למקום שמשי, ואפשר לעצב את צמרתו בגיזום מכוון. בתחילת הגידול חשוב לשמור על לחות הקרקע; חיפוי סביב הצמח מסייע בכך. פריחתו ופירותיו מושכים גם בעלי חיים, ובהם ציפורים.

צ'ה סיני Maclura tricuspidata

צ׳ה סיני הוא עץ פרי נשיר ממזרח אסיה, ממשפחת התותיים. פירותיו מזכירים תות עגול, אך הוא שייך לסוג מקלורה. העץ עשוי להגיע לגובה של כחמישה עד שמונה מטרים, עם צמרת מתפשטת, ובענפיו יכולים להופיע קוצים.

הפירות מורכבים מיחידות קטנות הצמודות זו לזו, המבשילות לגוון אדום־בורדו. כשהם רכים ובשלים הציפה עסיסית ומתוקה, עם טעם המזכיר אבטיח. אפשר לאכול את הפרי טרי או מבושל. הפרחים קטנים ובהירים, והעלים משנים את צבעם לקראת השלכת.

במין קיימים עצים זכריים ונקביים, ולכן חשוב להכיר את תכונות העץ המסוים ואת צורכי ההאבקה שלו. הוא מתאים לשמש ולקרקע מנוקזת. בבחירת המקום כדאי להביא בחשבון גם את רוחב הצמרת, ולא להסתפק בגובהו של השתיל הצעיר.

צ׳וק צ׳רי Prunus virginiana

צ׳וק צ׳רי הוא שיח גדול או עץ קטן נשיר מצפון אמריקה, ממשפחת הוורדיים. הוא קרוב לדובדבן, אך פירותיו קטנים וחמוצים־עפיצים יותר. צמחים בוגרים מגיעים לכשניים עד שבעה וחצי מטרים, ולעיתים יוצרים סבך באמצעות נצרים המתפתחים מבסיס הצמח ומשורשיו.

באביב מופיעים אשכולות מוארכים של פרחים לבנים וריחניים. אחריהם מבשילים פירות עגולים, אדומים כהים עד שחורים, בקוטר של כחצי סנטימטר עד מעט יותר מסנטימטר. החמיצות והעפיצות בולטות באכילה טרייה, ולכן הפרי מוכר במיוחד כחומר גלם לסירופ ולריבות.

לשימוש במטבח מפרידים את המיץ או הציפה של הפרי הבשל, בלי לרסק את הגלעינים; העלים, העוקצים והגלעינים אינם חלק מהמאכל. בגינה הצמח מתאים למקום שמשי, ומעדיף קרקע לחה ועשירה. התפשטותו בנצרים מצריכה מקום או דילול שוטף.

צימוק יפני Hovenia dulcis

צימוק יפני הוא עץ נשיר ממזרח אסיה, הגדל באופן טבעי בסין ובקוריאה ומשתייך למשפחת האשחריים. בגידול הוא מגיע לרוב לכ־9 מטרים בגובה ולכ־6 מטרים ברוחב, אך עצים גדולים עשויים להגיע לכ־15 מטרים. צמרתו זקופה עד מעוגלת ומטילה צל קל.

החלק שאוכלים הוא דווקא עוקצי הפירות: הם מתעבים ונעשים בשרניים ומתוקים עם הבשלתם. בקצותיהם יושבים הפירות האמיתיים, קטנים ויבשים יותר. טעמם ומרקמם של העוקצים הבשלים מזכירים צימוקים, ומכאן שמו של העץ.

הפריחה קטנה וריחנית ואינה בולטת מרחוק. הצימוק היפני מתאים לשמש או לחצי צל, ומעדיף קרקע חולית־טינית, אף שהוא מסתגל גם לקרקעות אחרות. זהו עץ שיש להקצות לו מרחב לצמרת בוגרת; הפירות והעוקצים הנושרים הם שיקול נוסף בבחירת מקומו ליד שביל או רחבה.

קאסטרד אפל אדום Annona reticulata — red-skinned forms

קאסטרד אפל אדום הוא טיפוס אדום־קליפה של אנונה רשתית, המכונה גם לב־שור, עץ פרי שמוצאו באמריקה הטרופית ובאיים הקריביים. בטיפוסים אלה צבעה האדום של הקליפה בולט על רקע העלווה הירוקה.

הפרי מעוגל עד דמוי לב, ועל קליפתו ניכרת דוגמה רשתית עדינה. בבשלותו הציפה רכה ומתוקה ובה זרעים כהים. המרקם, הטעם ואיכות הפרי משתנים בין טיפוסים. אוכלים את הציפה הבשלה לאחר הפרדת הקליפה והזרעים; הזרעים אינם מיועדים למאכל.

אנונה רשתית גדלה בדרך כלל לעץ בגובה כ־5–9 מטרים, בעל צמרת מעוגלת או מתפשטת, ועשויה להשיר חלק מעליה בעונות מסוימות. בגינה אפשר לנהל את הצמרת בגיזום כדי לשמור על גישה לפרי; חומר ריבוי מזן מוכר מאפשר לדעת יותר על איכותו הצפויה.

לעמוד המין בקטלוג

קומפרי Symphytum officinale

קומפרי הוא צמח עשבוני רב־שנתי מאירופה וממערב אסיה, ממשפחת הזיפניים. הוא יוצר גוש של עלים גדולים, מחוספסים ושעירים, שמעליהם עולים גבעולי פריחה. גובהו בדרך כלל כ־30–90 סנטימטרים, ורוחב הגוש כ־25–75 סנטימטרים, לפני התפשטות נוספת.

הפרחים תלויים באשכולות וצבעם יכול להיות סגול, ורוד או לבן. הם מושכים דבורים, ואילו העלווה משמשת בגינה כחומר לקומפוסט ולהכנת דשן נוזלי. אפשר לקצור עלים כמה פעמים בשנה. למרות השימושים ההיסטוריים בקומפרי, הוא אינו מיועד למאכל, משום שהוא מכיל חומרים העלולים לפגוע בכבד.

הצמח מעדיף קרקע לחה, עשירה ומנוקזת, בשמש או בחצי צל. בקיץ חם הוא נהנה מצל בשעות אחר הצהריים. הוא מתחדש גם מחתיכות שורש שנשארו בקרקע, ולכן כדאי לבחור מראש מקום שבו התפשטותו רצויה ולא יהיה צורך לעקור אותו בהמשך.

קטמבילה Dovyalis hebecarpa

קטמבילה היא עץ פרי קטן שמוצאו בסרי לנקה, ממשפחת הערבתיים. בגידול היא מגיעה לגובה של עד כשישה מטרים. עליה סגלגלים עד מוארכים, והפרחים קטנים, ירקרקים־לבנים ומופיעים בחיקי העלים.

הפירות עגולים, בקוטר של עד כשניים וחצי סנטימטרים. בהבשלה הם נעשים סגולים כהים, והקליפה מכוסה שערות אפורות קצרות המעניקות לה מראה קטיפתי. הציפה סגולה־אדומה, מכילה זרעים קטנים ובעלת טעם חמוץ בולט. אפשר לאכול אותה טרייה או להשתמש בה למשקאות ולקינוחים.

פרחי הזכר והנקבה מופיעים בדרך כלל על עצים נפרדים, ולכן שתילת עץ יחיד אינה מבטיחה פרי. הקטמבילה מעדיפה שמש וקרקע פורייה ומנוקזת. חשוב לספק לה מים בזמן התפתחות הפירות, ולתכנן את מקומה כעץ קטן בעל צמרת ולא כצמח ערוגה נמוך.

קיווי ברי Actinidia arguta

קיווי ברי הוא מטפס פרי נשיר ממזרח אסיה, הגדל באופן טבעי בסין, בקוריאה, ביפן וברוסיה. הוא קרוב לקיווי הגדול והמוכר, אך פירותיו קטנים ובעלי קליפה חלקה. זהו מטפס נמרץ: בגינה הוא עשוי להתפרש לאורך של כשמונה עד תשעה מטרים, ובבית גידולו הטבעי אף לכ־30 מטרים.

הפרחים קטנים, ירקרקים־לבנים וריחניים. הפירות בגודל ענב, וצבעם משתנה בין ירוק, חום־ירקרק וסגול בהתאם לזן. אוכלים אותם בשלמותם, בלי לקלף. טעמם מזכיר קיווי, אך נוטה להיות מתוק יותר ופחות חומצי.

קיווי ברי זקוק להדליה חזקה שתישא את הענפים ואת עומס הפרי. ברוב הזנים נדרשים צמח נקבי וצמח זכר מתאים, ולכן יש לבחור את הצמחים יחד. הוא מעדיף שמש עד חצי צל וקרקע פורייה ומנוקזת. גיזום בחורף ובמהלך הקיץ עוזר לשלוט בצימוח הארוך ולשמור על המטפס נגיש.

קיווי זהוב Actinidia chinensis — yellow-fleshed group

קיווי זהוב הוא שם לקבוצת קיווי בעלי ציפה צהובה מן המין Actinidia chinensis, מטפס פרי נשיר שמוצאו בסין ובמזרח אסיה. זהו צמח מעוצה בעל גבעולים נכרכים ועלים רחבים, והוא קרוב לקיווי הירוק המוכר.

הפרי ביצי, ובתוכו ציפה צהובה המקיפה מרכז בהיר וטבעות של זרעים שחורים קטנים. הציפה נאכלת טרייה יחד עם הזרעים. למאכל ממתינים שהפרי יתרכך מעט בלחיצה; גודל הפרי, רמת המתיקות ומועד ההבשלה משתנים בין זנים ותנאי גידול.

קיווי מן המין Actinidia chinensis יכול לטפס לאורך של כ־7.5 מטרים. צמיחתו הנמרצת מחייבת הדליה חזקה ומרחב לפרישת הענפים. הצמח מעדיף אדמה לחה ומנוקזת, והנבה טובה קשורה לחשיפה לשמש. לרוב נדרשים צמח נקבי ומאביק זכרי שפריחתו חופפת, ולכן את התאמת המאביק בודקים לפי הזן שנבחר.

לעמוד המין בקטלוג

קינמון ציילוני Cinnamomum verum

קינמון ציילוני הוא עץ תבלין ירוק־עד שמוצאו בסרי לנקה, ממשפחת העריים. ממנו מפיקים את הקינמון הקרוי גם ״קינמון אמיתי״. בבית גידולו הטבעי הוא מגיע לגובה של כשמונה עד שבעה־עשר מטרים; עלוותו צפופה ועליו מבריקים וכהים.

לעלים שלושה עורקים בהירים ובולטים, הנמשכים מן הבסיס לכיוון הקצה. הלבלוב הצעיר אדמדם ובהמשך מוריק. הפרחים קטנים ובהירים, ואחריהם מתפתחים פירות סגולים דמויי ביצה, שבתוכם זרע אחד.

החלק המוכר כתבלין הוא קליפת העץ, המשמשת לתיבול מאפים, משקאות, רטבים ותבשילי בשר. גם מן העלים מפיקים שמן ארומטי, אך הם אינם מקלות הקינמון שבמטבח. העץ מתאים לאקלים טרופי, למקום שמשי ולקרקע לחה ומנוקזת. בגינה חשוב להקצות לו מקום כעץ של ממש, גם אם קונים אותו בתחילה כשתיל תבלין קטן.

קמריניה Corema album

קמריניה היא שיח פרי ירוק־עד מחופי האוקיינוס האטלנטי של פורטוגל וספרד, ממשפחת האברשיים. היא גדלה בחולות ובדיונות חוף ויוצרת הסתעפות צפופה של עלים צרים וקצרים. בדרך כלל גובהה כ־30–75 סנטימטרים, ורק לעיתים היא מגיעה לכמטר.

הפירות קטנים ועגולים, לבנים עד לבנים־ורדרדים, בקוטר של כחצי סנטימטר עד סנטימטר. צבעם הבהיר נשמר גם כשהם בשלים. טעמם חמצמץ, ובאזורי מוצאם אוכלים אותם טריים ומשתמשים בהם גם למשקאות, לליקרים ולריבה.

פרחי הזכר והנקבה מופיעים לרוב על שיחים נפרדים, והאבקה עוברת ברוח. לשם פרי יש אפוא צורך בצמחים משני המינים. זהו שיח של חולות חוף, ובגינה חשוב במיוחד לספק לו קרקע המתנקזת היטב.

קנה סוכר Saccharum officinarum

קנה סוכר הוא דגן גדול שמוצאו בדרום־מזרח אסיה הטרופית. הוא גדל בגושים של קנים זקופים, עבים ומחולקים לפרקים, המגיעים לגובה של כשלושה עד שישה מטרים. מכל קנה יוצאים עלים ארוכים וקשתיים, עם עורק אמצעי בולט ושוליים חדים.

החלק השימושי הוא הגבעול: בתוך המעטפת הסיבית שלו נמצאת רקמה עסיסית ועשירה בסוכר. מן המיץ הסחוט מייצרים סוכר וסירופים. הפריחה, כאשר היא מופיעה, נראית כמכבד גדול ובהיר בראש הקנה; היא אינה החלק שמגדלים לצריכת הסוכר.

הצמח זקוק לשמש ולאספקת מים רבה, ומעדיף קרקע לחה שמנקזת עודפים. מרבים אותו באמצעות קטעי גבעול. בגלל גובה הקנים ואורך העלים הוא תופס נפח משמעותי, ולכן יש למקם אותו במקום שיאפשר לגוש להתפתח.

קניסטל Pouteria campechiana

קניסטל הוא עץ פרי טרופי ממקסיקו וממרכז אמריקה, ממשפחת הספוטיים. הוא מוכר גם כ״פרי הביצה״ בזכות ציפתו הצהובה. זהו עץ ירוק־עד בעל עלים מבריקים המתכנסים בקצות הענפים. לעיתים קרובות גובהו עד כשמונה מטרים, אך בתנאים מיטביים הוא עשוי להגיע אף לכ־30 מטרים.

הפירות משתנים בצורתם: מעוגלים, סגלגלים או מאורכים עם קצה מחודד. הקליפה נעשית צהובה עד כתומה בהבשלה. בפנים נמצאת ציפה צהובה, סמיכה ומשחתית, המזכירה במרקמה חלמון מבושל, ובתוכה זרעים חומים ומבריקים. פרי צעיר עדיין קשה ומכיל שרף דביק.

אוכלים את הפרי לאחר שהבשיל והתרכך. הציפה אינה פריכה או מימית; המרקם שלה מתאים למחיות, לגלידות ולקינוחים, ואפשר גם לאפות אותה קלות. העץ מעדיף שמש וקרקע מנוקזת. גיזום עוזר לעצב את הצמרת ולצמצם נזקי רוח, וחיפוי מועיל בשנות הגידול הראשונות.

קפה ערביקה Coffea arabica

קפה ערביקה הוא עץ קטן שמוצאו באזורים ההרריים והלחים של אתיופיה וסודאן, ממשפחת הפואתיים. הוא יכול להגיע לגובה של כשמונה מטרים, אך בגידול חקלאי גוזמים אותו לרוב כשיח גדול. העלים ירוקים ומבריקים, והפרחים לבנים, דמויי כוכב ובעלי ריח מתוק.

הפירות סגלגלים ומבריקים, בדרך כלל אדומים בהבשלה, אם כי קיימים גם פירות צהובים או סגולים. הציפה הרכה סביב הזרעים אכילה ומתוקה. הזרעים שבתוך הפרי, ולא הציפה, הם ״פולי הקפה״ שמהם מכינים את המשקה.

לשם הכנת קפה מפרידים את הזרעים מן הפרי ומן המעטפות, ולאחר העיבוד קולים וטוחנים אותם. בגינה הקפה מעדיף קרקע פורייה, חומצית ומנוקזת ואספקת מים מתונה. בתנאים חמים כדוגמת סינגפור הוא מצליח בחצי צל, בעוד ששמש מלאה עלולה להחליש אותו; מקום מוגן מתחת לצמרת מאווררת יכול להתאים יותר מחשיפה קשה.

קפל Stelechocarpus burahol

קפל הוא עץ פרי טרופי מאינדונזיה וממלזיה, ממשפחת האנוניים. זהו עץ ירוק־עד בעל צמרת חרוטית וענפים צדדיים סדורים, שיכול להגיע לגובה של כ־25 מטרים. הלבלוב הצעיר אדום, ובהדרגה נעשה ורדרד, ירוק בהיר ולבסוף ירוק כהה.

הפרחים הנקביים והפירות מתפתחים ישירות על החלק התחתון של הגזע. הפירות בגודל כדור קטן, בקוטר של כחמישה עד שישה סנטימטרים, ומשחימים עם ההבשלה. הציפה כתומה ועסיסית, עם טעם מנגו מתובל, ובתוכה כמה זרעים גדולים.

אוכלים את הציפה של פרי בשל. סימן להבשלה הוא צבע צהוב או חום בהיר מתחת לקליפה שנשרטה בעדינות, במקום ירוק. העץ זקוק לאקלים חם ולקרקע עמוקה ולחה. הצימוח הצעיר איטי מאוד, ולעץ מזרע עשויות להידרש שש עד תשע שנים עד הבגרות; למרות ההתחלה האיטית יש לתכנן עבורו מקום לעץ גדול.

קקאו Theobroma cacao

קקאו הוא עץ טרופי מאמריקה הטרופית, ששימש את תושבי מרכז אמריקה ודרומה זמן רב לפני שהתפתח ממנו השוקולד המוכר כיום. הוא שייך למשפחת החלמיתיים וגדל לרוב לגובה של כארבעה עד שמונה מטרים. עליו גדולים, והלבלוב הצעיר אדמדם־ורדרד.

הפרחים הקטנים והפירות יוצאים ישירות מן הגזע ומענפים בוגרים. הפרי גדול, עגול עד מאורך, בעל קליפה עבה וצלעות אורך. צבעו בהבשלה משתנה בין צהוב, כתום, אדום וסגול. בתוכו נמצאים עשרות זרעים, שמהם מפיקים את אבקת הקקאו ואת חמאת הקקאו.

הדרך מן הזרע לשוקולד כוללת תסיסה, ייבוש, קלייה וטחינה. בגינה הקקאו דורש מקום חם ולח, חצי צל ומים סדירים כמעט כל השנה. הוא רגיש מאוד לקור וגם למחסור במים, ולכן בחירת מקום מוגן ותנאי גידול יציבים חשובות במיוחד.

קרוטלריית קנינגהאם Crotalaria cunninghamii

קרוטלריית קנינגהאם היא שיח נוי ממשפחת הקטניות, שמוצאו באזורים הפנימיים של צפון אוסטרליה. היא מגיעה לגובה של כשלושה מטרים, עם ענפים ועלים שעירים. העלים סגלגלים, ואורכם כשלושה סנטימטרים.

הפרחים גדולים, ירקרקים ומסומנים בקווים כהים עדינים. הם מופיעים באשכולות ארוכים בקצות הענפים, וצורתם מזכירה ציפור קטנה המחוברת במקורה לגבעול. אחריהם מתפתחים תרמילים באורך של עד כארבעה סנטימטרים; הזרעים החופשיים בתרמילי הסוג הם המקור לשמו, שפירושו קשקשן.

מגדלים את הצמח בזכות הפריחה המיוחדת, ולא כקטנית למאכל. הוא מתאים למקום חם ושמשי ולקרקע מנוקזת היטב. כפור עלול לפגוע בו, ולכן באזורים קרים הוא זקוק להגנה. אפשר להרבות אותו מייחורים או מזרעים שעברו טיפול לריכוך מעטפת הזרע.

קרי עץ Murraya koenigii

עץ הקארי הוא שיח או עץ תבלין מאסיה הטרופית, מתת־היבשת ההודית ועד דרום־מזרח אסיה. הוא שייך למשפחת הפיגמיים, משפחת ההדרים, ומגודל בעיקר בשביל עליו הריחניים. זהו עץ קטן שיכול להגיע לגובה של כ־4.5 מטרים ולרוחב של כשלושה מטרים.

העלים מורכבים משורה של עלעלים קטנים, מבריקים ומחודדים. שפשוף העלווה משחרר ריח חזק, והעלים משמשים לתיבול תבשילי קארי במטבח ההודי. הפרחים לבנים וריחניים, ובהמשך מופיעים פירות שחורים ומבריקים, שבתוכם זרע גדול ביחס לגודל הפרי.

הצמח מתאים למקום חם, לאור שמש ולקרקע מנוקזת, עם השקיה מתונה. אם מרבים אותו מזרעים, יש לזרוע אותם סמוך להוצאתם מן הפרי: חיוניותם מתקצרת מאוד באחסון.

קרמבולה פואנג טונג Averrhoa carambola 'Fwang Tung'

קרמבולה פואנג טונג היא זן קרמבולה מתאילנד, המגודל בזכות פירותיו המתוקים והבהירים. זהו עץ טרופי בעל עלים מורכבים וענפים מתפשטים. בגידול בגינה הוא עשוי להגיע לכארבעה עד שישה מטרים בגובה ולכשלושה עד חמישה מטרים ברוחב, ואפשר לצמצם את ממדיו בגיזום.

לאורך הפרי בולטות צלעות, ולכן פריסה לרוחב יוצרת צורת כוכב. בפואנג טונג הפרי בינוני עד גדול, והקליפה בהירה, לבנבנה־צהובה עד צהובה בהירה. הציפה פריכה ועסיסית, והפרי מתאים לאכילה טרייה, למיץ ולקישוט מנות.

העץ מעדיף מקום חם ושמשי, קרקע לחה ומנוקזת והשקיה סדירה. הזן מסוגל להניב גם בלי זן מאביק נוסף, אך תנאי הגידול עדיין משפיעים על היבול. לצד השימוש במזון יש סייג חיוני: מי שסובל ממחלת כליות צריך להימנע מקרמבולה אלא אם הרופא אישר את אכילתה.

רימון וונדרפול Punica granatum 'Wonderful'

רימון וונדרפול הוא זן רימון שמקורו בפלורידה, אשר הופץ לגידול בקליפורניה בסוף המאה התשע־עשרה. הוא גדל כשיח נשיר גדול או כעץ קטן בעל ענפים קשתיים. בגידול בגינה הוא מגיע לכשלושה מטרים בגובה וברוחב, וניתן לעצבו בהתאם לשטח.

הפרחים כתומים־אדומים ובולטים. הפרי גדול, מעוגל ופחוס מעט בקצותיו, עם קליפה אדומה כהה עד אדומה־סגולה. הגרגרים מלאים מיץ אדום עמוק, וטעמם עשיר וחמצמץ־מתוק. זהו זן מוכר במיוחד להכנת מיץ, לצד אכילת הגרגרים הטריים.

וונדרפול מיטיב להניב באקלים חם ויבש יחסית, בשמש מלאה. אף שעץ שהתבסס מסוגל לשאת תקופות יובש, השקיה בזמן הפריחה והתפתחות הפרי חשובה לאיכות היבול. הוא מעדיף ניקוז טוב, וגיזום שנתי מתון מסייע לשמור על צורה פתוחה ועל גישה נוחה לקטיף.

רימון שחור Punica granatum

רימון שחור הוא טיפוס כהה־קליפה של הרימון המצוי, עץ פרי נשיר שמוצא המין שלו במערב אסיה. השם ״שחור״ מתייחס בעיקר לקליפת הפרי. לעץ עלים ירוקים ופריחה אדומה, והוא נוטה להוציא ענפים רבים מבסיסו ולגדול כשיח רב־גזעי.

בגידול בישראל הפירות מבשילים בסוף עונת הרימונים, וקליפתם נעשית סגולה כהה עד כמעט שחורה. בפנים הגרגרים אדומים בהירים, עסיסיים ומתוקים. מפרידים אותם מהקרומים הלבנים ואוכלים טריים, או סוחטים למיץ. הצבע הכהה של הקליפה אינו מעיד על צבע כהה באותה מידה בתוך הפרי.

בגידול גנני הרימון השחור מגיע לגובה של כ־1–3 מטרים. ניתן להשאירו כשיח או לעצבו כעץ קטן, באמצעות בחירת כמה ענפים מרכזיים והסרת הצימוח העודף בבסיס. הוא מתאים לשמש ולגידול בקרקע או במכל.

שוגר אפל Annona squamosa

שוגר אפל היא אנונה טרופית שמוצאה בקריביים, במרכז אמריקה ובצפון־מזרח דרום אמריקה. היא גדלה כעץ קטן בגובה של כשלושה עד שישה מטרים, עם צמרת פתוחה ולא סדורה. היא מוכרת גם בשם אנונה קשקשית.

הפירות בדרך כלל עגולים ובעלי מעטפת המחולקת לבליטות דמויות קשקשים. בתוך הפרי יש ציפה לבנבנה, מתוקה ועסיסית, הבנויה מקטעים מוארכים סביב זרעים חומים עד שחורים. אוכלים את הציפה ומפרידים את הזרעים; היא נאכלת טרייה ומשמשת גם במשקאות חלב ובגלידות.

הפרחים ירקרקים־צהבהבים, ריחניים ותלויים כלפי מטה. העץ מתאים לשמש ולאקלים טרופי, ומסוגל לגדול במגוון קרקעות כל עוד הניקוז טוב. אפשר להרבותו מזרע או בהרכבה; הרכבה מאפשרת לשמור על תכונותיו של עץ נבחר ולהקדים הנבה ביחס לזריע.

שוגר ברי Celtis laevigata

שוגר ברי הוא עץ פרי וצל נשיר שמוצאו במרכז ארצות הברית ובדרומה, עד מקסיקו, ומוכר גם מברמודה. הוא שייך לסוג מיש במשפחת הקנאביים. זהו עץ גדול, המגיע לכ־15–21 מטרים בגובה ולכ־9–18 מטרים ברוחב, בעל צמרת מעוגלת ומתפשטת.

הפירות קטנים, מבשילים מאדום לסגול כהה ומכילים גלעין יחיד. החלק הבשרני מתוק ואכיל, והפירות נאכלים גם בידי ציפורים ויונקים קטנים. הפרחים ירקרקים ולא בולטים, ואילו קליפת הגזע נושאת בליטות שעם אופייניות.

בגינה זהו קודם כול עץ שדורש מרחב, ומתאים לשמש או לחצי צל. הוא מעדיף קרקע לחה ומנוקזת, אך מסתגל למגוון קרקעות ואף להצפה זמנית. לאחר התבססות הוא מסוגל לשאת גם יובש. בחירת מקום הצמרת והצל העתידי חשובה יותר מגודלו הצנוע של השתיל בזמן השתילה.

שזיף המושל Flacourtia indica

שזיף המושל הוא שיח פרי קוצני או עץ קטן שמוצאו באפריקה הטרופית ובחלקים מאסיה. למרות שמו, הוא אינו שזיף מן הסוג פרונוס אלא פלקורטיה. בגידולו כשיח הוא מגיע בדרך כלל לכשלושה עד חמישה מטרים, ולעיתים מפתח קוצים מסועפים גם על הגזע.

הפירות עגולים, בקוטר של עד כשניים וחצי סנטימטרים, וצבעם עובר מאדום לסגול ולשחור עם ההבשלה. הציפה עסיסית וחמוצה, ובתוכה כמה זרעים קטנים, קשים ושטוחים. הפרחים קטנים, קרמיים וריחניים; העלים סגלגלים ושוליהם משוננים.

מגדלים את הצמח בשביל הפרי האכיל וגם כגדר חיה. הוא מעדיף שמש וקרקע חולית עם זמינות מים, אך גדל במגוון תנאים. תגובתו לגיזום מאפשרת לשמור על גדר צפופה; הקוצים מחייבים להשאיר מרווח ממקומות מעבר שבהם באים במגע עם הענפים.

שיח מלפפונים כחולים — עץ שעועית כחולה Decaisnea fargesii

שיח המלפפונים הכחולים, המכונה גם עץ שעועית כחולה, הוא שיח נשיר גדול ממערב סין. הוא שייך למשפחת הלרדיזבליים, ולא למשפחת הדלועיים או הקטניות. בגינה הוא מגיע לכארבעה עד שמונה מטרים בגובה וברוחב, עם גבעולים זקופים ועלים מורכבים גדולים.

העלים עשויים להגיע לאורך של כ־90 סנטימטרים, ומצהיבים לקראת השלכת. הפרחים ירקרקים ותלויים באשכולות ארוכים. אחריהם מתפתחים הפירות שבזכותם ניתן לצמח שמו: גלילים כחולים־אפורים בעלי ברק מתכתי, באורך של עד כעשרה סנטימטרים. בתוך הפרי הבשל נמצאת ציפה ג׳לטינית ומתוקה במתינות, המקיפה זרעים שחורים. אוכלים את הציפה ומפרידים ממנה את הזרעים.

זהו צמח בולט בזכות העלווה והפרי, המתאים לשמש או לחצי צל ולמקום מוגן מרוחות חזקות. הוא מעדיף קרקע פורייה, לחה ומנוקזת. אף שהוא עמיד לקור חורפי, הלבלוב הצעיר עלול להיפגע מכפור מאוחר באביב, ולכן כדאי לבחור מקום שאינו חשוף לכיסי קרה.

שלפח Physalis peruviana

שלפח הוא צמח פרי עשבוני מדרום אמריקה, ממשפחת הסולניים, המוכר גם בשם דובדבן היהודים או גולדן ברי. הוא גדל כשיח מסועף בגובה של כמטר, עם עלים רחבים וקטיפתיים. הפרחים צהובים ובמרכזם כתמים סגולים־חומים.

אחרי הפריחה הגביע מתרחב ועוטף את הפרי כמו פנס נייר קטן. בתוך המעטפת מתפתח פרי עגול, חלק ומבריק, בקוטר של כסנטימטר וחצי עד שני סנטימטרים. בהבשלה צבעו כתום־צהוב והוא מכיל זרעים קטנים רבים.

פותחים את המעטפת ואוכלים את הפרי הבשל, שטעמו מתוק וריחני, או משתמשים בו להכנת ריבה. המעטפת הניירית אינה החלק הנאכל. הצמח מתאים לשמש, להשקיה מתונה ולקרקע מנוקזת. אפשר להרבותו מזרעים או מייחורי גבעול, וגודלו מאפשר לשלב אותו בערוגת מאכל לצד צמחים נמוכים יותר.

שעועית הגלידה Inga edulis

שעועית הגלידה היא אינגה אדוליס, עץ פרי ממשפחת הקטניות שמוצאו בדרום אמריקה הטרופית. זהו עץ גדול ומהיר צימוח, שיכול להגיע לגובה של כ־30 מטרים ולפתח צמרת רחבה ושטוחה. ענפיו מתחילים לעיתים קרובות נמוך יחסית על הגזע.

הפרחים נראים כמברשות לבנות בזכות אבקניהם הארוכים. אחריהם מתפתחים תרמילים מצולעים, ישרים או מפותלים, שעשויים להתארך לכמטר. בתוך התרמיל נמצאים זרעים גדולים המוקפים בציפה לבנה, מתוקה וסיבית־אוורירית, המזכירה במראה צמר גפן. הציפה הזאת היא החלק שאוכלים טרי.

האינגה גדלה היטב בתנאים חמים ולחים ומסתגלת גם לקרקעות חומציות ודלות. היא מקבעת חנקן ומשמשת בארצות מוצאה גם להצללת קפה וקקאו. העץ מגיב לגיזום, אבל ממדיו הטבעיים מחייבים תכנון מקום ומעקב אחר הצל שהוא יוצר. זרעים טריים מאבדים חיוניות במהירות, ולעיתים מתחילים לנבוט עוד בתוך התרמיל.

תאנה Ficus carica

תאנה היא עץ פרי נשיר ממשפחת התותיים, שמוצאו באזור המשתרע מן הים התיכון עד מרכז אסיה. היא מפתחת צמרת מעוגלת ומתפשטת ולעיתים כמה גזעים, ומגיעה לגובה ולרוחב של כשלושה עד תשעה מטרים. העלים גדולים, מחוספסים ומחולקים לאונות עמוקות.

התאנה הנאכלת היא מבנה חלול שבתוכו מתפתחים הפרחים הזעירים; לכן אין על העץ פריחה גלויה כמו בתפוח או בשזיף. צבע הפרי משתנה בין הזנים, מירוק ועד סגול ושחור. את הפרי הבשל אוכלים טרי, מייבשים או מבשלים לריבה ולשימורים.

העץ מתאים למקום שמשי ולקרקע מנוקזת, וגיזום קל מסייע לשמור על צורתו ועל נגישות הפרי. הוא עשוי להצמיח חוטרים רבים, ולכן כדאי לדלל צימוח שאינו רצוי. דרישות ההאבקה משתנות בין טיפוסי התאנה, ולכן בוחרים זן המתאים לתנאי ההאבקה במקום. בזמן טיפול בצמח יש להימנע ממגע מיותר במוהל החלבי, העלול לגרות את העור.

תות פקיסטני Morus macroura

תות פקיסטני הוא כינוי לתות ארוך־פרי מן המין מורוס מקרורה, שמוצאו בדרום אסיה ובדרום־מזרח אסיה. המין שייך למשפחת התותיים ויכול להתפתח לעץ גדול בגובה של עד כ־20 מטרים. עליו רחבים ומשוננים, וענפיו הצעירים שעירים מעט.

המאפיין הבולט הוא הפרי המוארך, העשוי להגיע לאורך של כשישה עד שנים־עשר סנטימטרים ולעיתים יותר. במין יש טיפוסים בהירים, ואילו הזן הנפוץ ‘Pakistan’ מבשיל לסגול כהה עד שחור וידוע בפרי מתוק.

הזן ‘Pakistan’ נבחר בארצות הברית מחומר ריבוי שהגיע מפקיסטן, ומצליח טוב יותר במקום המספק חום בקיץ. כאשר רוצים לשמר צבע, גודל וטעם מסוימים, יש חשיבות לזהותו של חומר הריבוי. בתכנון הגינה צריך להשאיר מקום לצמרתו הגדולה.

תמרהינדי Tamarindus indica

תמרהינדי הוא עץ פרי ותבלין טרופי ממשפחת הקטניות. מוצאו המדויק אינו מוכרע, אך מקובל לייחסו לאפריקה; בהודו הוא מגודל כבר מימי קדם ומשם גם התפשט שמו. העץ יכול להגיע לגובה של כ־24 מטרים, ועליו מורכבים מזוגות רבים של עלעלים קטנים.

הפירות הם תרמילים חומים, ישרים או קמורים מעט. בתוכם נמצאים זרעים כהים ומבריקים, עטופים בציפה דביקה וחמצמצה־מתוקה. הפרחים קטנים, בעלי עלי כותרת צהובים־קרמיים ועורקים אדומים.

הציפה משמשת לתיבול קארי, צ׳אטני, רטבים ומשקאות, וגם להכנת ממתקים וריבות. מפרידים אותה מן התרמיל ומן הזרעים בהתאם לשימוש. התמרהינדי מתאים למקום חם ושמשי ומסתגל למגוון קרקעות. זהו עץ שיכול להיות גדול מאוד, ולכן בגינה ביתית חשוב לתכנן מראש את המרחב ואת האפשרות לנהל את צמרתו.

תמרהינדי קטיפתי Dialium indum

תמרהינדי קטיפתי הוא עץ פרי טרופי ממשפחת הקטניות, שמוצאו בדרום תאילנד ובאזור המלזי, לרבות סומטרה, בורנאו וג׳אווה. המין Dialium indum מוכר באזור גם בשם Keranji. הוא ירוק־עד, בעל עלים מורכבים המחולקים לעלעלים גלדניים, ופרחים לבנים קטנים הנישאים באשכולות.

פירותיו עגולים עד ביציים, קטנים בהרבה מתרמילי התמרהינדי הרגיל: אורכם כ־1.5–2 סנטימטרים. הקליפה כהה, כחולה־שחורה, שעירה ושבירה. לאחר פתיחתה מגיעים לציפה המקיפה את הזרע המבריק; מרקמה קטיפתי וטעמה מזכיר תמרהינדי. השם המשותף מתאר את הדמיון בפרי, אך זהו סוג בוטני אחר.

בתנאים טרופיים העץ עשוי להגיע לגובה של עד כ־40 מטרים. ממדיו מתאימים לשטח פתוח גדול, ולא לעץ פרי קטן סמוך לבית. הוא גדל ביערות לחים, מעדיף שמש וקרקע לחה ומתרבה מזרעים.

תפוז דם מורו Citrus sinensis 'Moro'

תפוז מורו הוא תפוז דם שמקורו בסיציליה. העץ בעל צימוח מתון וצמרת מעוגלת ומתפשטת, והפרי עגול ובינוני בגודלו. בקליפה הכתומה עשויה להופיע סומק אדום, אך עוצמת הצבע החיצוני משתנה עם תנאי הגידול.

הציפה עסיסית ומפתחת גוון אדום עמוק, לעיתים כמעט סגול. צבעה נובע מאנתוציאנינים, אותם פיגמנטים המצויים גם בענבים סגולים. בפרי יש בדרך כלל מעט זרעים. הוא יכול להישאר על העץ אחרי ההבשלה, אך השארה ממושכת מדי עלולה לפגוע בטעם.

מורו הוא עץ בגודל בינוני; על כנה חצי־מננסת, בגידול בקרקע, גובהו כשלושה עד ארבעה וחצי מטרים. הכנה והגיזום משפיעים על הממדים בפועל. הוא מתאים למקום שמשי ומוגן, עם ניקוז טוב. התפתחות הצבע והטעם משתנה עם תנאי האקלים.

תפוז דם סנגווינלי Citrus sinensis 'Sanguinelli'

תפוז סנגווינלי הוא תפוז דם מספרד, שנוצר כמוטציה בענף של הזן דובלפינה והתגלה סביב שנת 1950. העץ קטן עד בינוני, בעל עלווה ירוקה בהירה וכמעט ללא קוצים.

הפרי עשוי להיות מעט מוארך ולא סימטרי. גם הקליפה וגם הציפה יכולים לפתח גוון אדום עמוק, אם כי עוצמת הצבע תלויה בתנאי הגידול. הטעם משלב מתיקות וחמיצות עם גוון המזכיר פירות יער. בתוך הפרי יש בדרך כלל מעט זרעים.

על כנה חצי־מננסת, בגידול בקרקע, העץ מגיע לכשלושה עד ארבעה וחצי מטרים. הכנה והגיזום משפיעים על התפתחות הצמרת ועל ממדיה. סנגווינלי זקוק לשמש ולקרקע מנוקזת, ונהנה ממקום המוגן מרוחות ומקרה. באקלים מתאים אפשר להשאיר את הפרי הבשל על העץ לזמן מה.

תפוז קרה קרה Citrus sinensis 'Cara Cara'

תפוז קרה קרה הוא תפוז טבורי ורוד־ציפה, שהתגלה בוונצואלה בשנת 1976 כמוטציה בענף של תפוז וושינגטון. מבחוץ הוא דומה לתפוז טבורי רגיל: קליפה כתומה וטבור קטן בקצה הפרי. הצבע המיוחד מתגלה רק לאחר החיתוך.

הציפה ורודה עמוקה, והצבע נובע מליקופן. טעמו מתוק עם חמיצות עדינה, ולכן הוא מתאים במיוחד לאכילה טרייה. לעיתים מתפתחים על העץ ענפים בעלי עלים מגוונים, ואלה יכולים לשאת פרי שקליפתו מפוספסת.

בגידול על כנה חצי־מננסת העץ מגיע בקרקע לגובה של כשלושה עד ארבעה וחצי מטרים. על כנות אחרות ובניהול שונה הממדים עשויים להשתנות. קרה קרה פורה ללא זן מאביק נוסף, ומעדיף שמש, קרקע מנוקזת והשקיה עמוקה המותאמת למזג האוויר. מקום מוגן מרוח ומקרה מסייע לשמור על הצימוח ועל הפרי.

תפוח הורד Syzygium jambos

תפוח הוורד הוא עץ פרי טרופי מדרום־מזרח אסיה, ממשפחת ההדסיים. הוא ירוק־עד, בעל גזע קצר וצמרת צפופה ומתפשטת, ויכול להגיע לגובה של כעשרה מטרים. עליו ארוכים, צרים ומבריקים.

הפרחים גדולים ובהירים, נראים כפונפונים בזכות האבקנים הרבים. הפרי עגול עד דמוי ביצה, בקוטר של כשניים וחצי עד חמישה סנטימטרים, וצבעו לבנבן עד צהוב. בקצהו נשאר גביע דמוי כתר. ריחו מזכיר מי ורדים, ומכאן שמו.

הפירות נאכלים טריים או מבושלים. זהו פרי של גינות ביתיות יותר מאשר גידול מסחרי רחב. העץ מעדיף תנאים טרופיים ושמש, ומסתגל למגוון קרקעות, כולל קרקעות לחות. מרבים אותו גם מזרעים, אך הזרעים אינם נשמרים היטב ויש לזרוע אותם סמוך לאיסוף. לצמרת הבוגרת יש להקצות מרווח נדיב.

תפוח הפילים Dillenia indica

תפוח הפילים הוא עץ טרופי מדרום אסיה ומדרום־מזרח אסיה, הנפוץ ליד נחלים וביערות לחים. הוא שייך למשפחת הדילניים ויכול להגיע לגובה של כ־30 מטרים. העלים גדולים, בעלי שוליים משוננים ועורקים צדדיים רבים המקנים להם מראה מקומט ומודגש.

הפרחים לבנים וגדולים מאוד, בקוטר של כחמישה־עשר עד עשרים סנטימטרים. אחריהם מתפתח פרי עגול וכבד, עטוף בעלי גביע שהתעבו ונעשו בשרניים. הקוטר הכולל יכול להגיע לכעשרה עד חמישה־עשר סנטימטרים.

עלי הגביע הבשרניים הם החלק הנאכל, וטעמם מזכיר תפוח בוסר. משתמשים בהם בתבשילי קארי ובריבות. העץ זקוק למקום שמשי ולאספקת מים טובה, ומתאים לקרקע לחה. בגלל גודלו ופירותיו הכבדים יש לשתול אותו במרחק ממעברים וממקומות ישיבה קבועים, ולתת לצמרתו שטח להתפתח.

תפוח מים מלזי אדום Syzygium malaccense

תפוח מים מלזי אדום הוא עץ פרי טרופי ממלזיה ומאינדונזיה, ממשפחת ההדסיים. הוא ירוק־עד, בעל עלים גדולים וצמרת רחבה, ויכול להגיע לגובה של כחמישה עד עשרים מטרים. זהו מין נפרד מתפוח הוורד וממיני תפוח המים האחרים.

הפרחים ורודים־אדמדמים, נראים כמברשות צפופות ומופיעים גם על ענפים שכבר השירו את עליהם. הפירות סגלגלים ובשרניים, לרוב אדומים כהים ולעיתים מפוספסים בלבן או בוורוד. הפרי פריך ומתוק בעדינות, ובמרכזו נמצא בדרך כלל זרע חום גדול.

אוכלים את הפרי טרי או מבושל, ולעיתים מבשלים אותו יחד עם פירות אחרים. העץ זקוק לאספקת מים רציפה ומתאים לאקלים טרופי לח; בגידולו נהוג לבחור קרקע ששומרת לחות אך מנקזת עודפים. מומלץ לתת לו מקום נרחב לצמרת: במטעים נהוגים מרווחי שתילה של כשישה עד שמונה מטרים בין עצים.